הצלע השלישית

כשמביאים אדם לקצה גבול היכולת הפיסית שלו, מה קורה?

אני לא מדבר על "האדם" בטור המין האנושי שיא של 9.69 וכאלה...

אני מדבר על האדם הפשוט. כל אחד לעצמו.

קרה לכם פעם שהגעתם לקצה גבול היכולת?

לי זה קרה כמה פעמים. באימון שחיה, בכושר קרבי לא פעם.

שאתה מרגיש שאתה לא יכול להגיע יותר מזה.

באמת, זה הרבה אחרי שאתה ממשיך כי אתה יכול.

אתה מביא את עצמך לקצה והגוף מנסה להתמודד עם זה.

אני זוכר את עצמי מקיא את הנשמה באימון כושר קרבי וביום סימולציה ליום סיירות.

ואיך שבאחד האימונים הראשונים ממש לא יכולתי לראות שום דבר מרוב מאמץ.

זה מה שקורה כשאדם מביא את עצמו לקצה גבול היכולת הגופנית.

אבל מה קורה כשאדם מביא את עצמו לקצה גבול היכולת הרגשית?

מה אז קורה?

אחרי שאתה ממשיך כמה שאתה יכול לשאת, ועדיין יש עליך עוד עומס.

שהגעת לגבול ומה אז? אתה מתחיל לבכות? אתה כותב משהו? מנגן?

וזה עדיין לא עוזר.

וזה לא יוצא, וזה איתך, וזה כואב.

כן, זה כואב הרבה בלב.

בפנים.

באיברים הפנימיים.

ככה הרגשתי שבוע שעבר.

אחרי שספרתי להורים שלי על הנטיות המינית שלי (שהן עדיין לא ברורות),

ואחרי שסיפרתי להם שיש לי חבר שמבוגר ממני ב6 שנים, היה להם מאד קשה.

ואפשר להבין את זה.

ביום חמישי האחרון חזרתי משיעור של קורס פסיכומטרי.

תכננתי כל השבוע לישון אצל החבר באותו לילה. ה14.

שזה היה גם היום בו אנחנו ביחד 5 חודשים, וגם יום ההולדת של אמא שלי.

כל כך חיכיתי לזה. כל כך רציתי, זה מה שהחזיק אותי מעמד, המחשבה על זה.

וכשחזרתי הביתה מהקורס אמרתי לאמא שלי שאני רוצה לנסוע אליו.

היא תמיד אמרה שהיא לא תעצור אותי אם אני ארצה לנסוע.

שהיא לא רוצה שזה יהיה כמו רומיאו ויוליה, וכשאוסרים על משהו זה יכול רק להחמיר.

אבל היא אמרה שהיא מעדיפה שאני לא אישן שם. והיא דיברה גם עם אבא שלי,

והוא גם אמר שזה לא טוב. ואמא שלי שוב עם העיניים הנפוחות שלה.

אז דיברתי עם החבר והוא קצת התאכזב אני חושב, אבל עדיין הוא היה בסדר.

העיקר שניפגש. כנראה פעם אחרונה כי תכננו להיפרד... זה נראה לנו הכי טוב למצב.

אבא שלי התקשר אלי עוד כמה פעמים מנסה לשכנע אותי לא לנסוע.

אבל עדיין רציתי. כל כך רציתי.

ואמא שלי הקפיצה אותי לתחנת האוטובוס.

וכשחיכיתי בתחנה אבא שלי התקשר אלי.

והוא אמר לי:

"יופי של מתנת יומהולדת! היא ממוטט בגללך!

אני לא הולך להקל עליך בקטע הזה.

אתה תמיד יכול להסתובב ולחזור"

ואני לא ידעתי מה לעשות.

לא ידעתי איך לקבל את זה.

לא עיקלתי את זה ישר.

והתקשרתי לחבר.

ואמרתי לו שיש בעיות עם ההורים וכאלה, אז הוא אמר שלא נורא ועוד מעט נהיה ביחד והכל יהיה טוב.

ואז אמרתי לו בדיוק מה שאבא שלי אמר לי.

והתחלתי לבכות. כן, לבכות שוב. ברחוב, סתם ככה. בזמן שאני איתו בטלפון...

ואני לא זוכר בדיוק מה הוא אמר לי, אבל הוא העדיף שאני אחזור הביתה, שגם אם אני אבוא במצב הזה אז הכל

יהיה על המצפון שלי, והוא לא רוצה שאני ארגיש ככה.

ואני הרגשתי שאבא שלי צודק, והרגשתי שגם הוא צודק.

וזה עדיין נראה לי כל כך לא הוגן כלפי החבר, וכל השבוע גם הוא חיכה שאני אבוא וארגן דברים.

ולא ידעתי מה לעשות.

האם לעלות על האוטובוס כשהוא יגיע או לא?

בעודי בוכה בטלפון ניגשה אלי אישה מבוגרת ושאלה לגבי זמני האוטובוסים.

אמרתי לה שאני לא יודע ואז נזכרתי שיש לי את הלוח זמנים בתיק אז הוצאתי לה.

והמשכתי לדבר בטלפון. והיא שאלה אותי שאלות תוך כדי, ואני עדיין חצי בוכה לא יודע מה לעשות.

ולבסוף היא החזירה לי את השקית והחזרתי אותה לתיק. והאוטובוס עבר שם ולא עליתי עליו.

והחלטתי לחזור ברגל.

והוא עדיין היה איתי בטלפון. והוא כל כך עזר לי לכל אורך הדרך.

ועודד אותי, והוא כל כך הבין ולקח את זה בצורה כזאת טובה. אפילו שגם הוא ציפה לזה.

והמשכתי ללכת חזרה הביתה בדרכים צדדיות משתדל שלא יראו אותי במצב הגרוע ביותר שלי.

וכל הפנים והעיניים אדומות נפוחות ומלאות דמעות.

ואחרי השיחה שלנו אז פשוט כיביתי את הטלפון כי לא היה לי כוח לעוד שיחה עם אבא שלי.

וחזרתי הביתה. ואמא שלי שאלה אותי מה קרה.

ואני עדיין בכיתי ואמרתי לה שהחלטתי לא לנסוע.

ובכיתי, וגם היא התחילה לבכות. והתחבקנו ובכינו אחד על הכתף של השנייה.

והיא מזגה לי כוס מים קרים, ועדיין בכינו.

ואמרתי לה שאני מצטער שלא רציתי לפגוע בהם במיוחד לא ביומהולדת שלה.

והיא אמרה לי שאין לי על מה להצטער שלא עשיתי שום דבר רע.

והיא עוד אמרה שזה לא משנה אם זה היומהולדת שלה או שזה עוד יום.

ושהיא מצטערת שאולי היא לא אמא יותר טובה שהיא פשוט מקבלת את זה.

ושהם תמיד יאהבו אותי לא משנה מה אבחר, ושכרגע זה קשה להם לקבל.

ואני אמרתי לה שהם ההורים הכי טובים שהייתי יכול לבקש.

ואבא שלי התקשר, ואמא שלי, כל כך חזקה, ענתה לטלפון כאילו שום דבר לא קרה.

ואז כששמעה שזה אבא שלי היא יכלה להביע טיפה יותר מהרגש האמיתי שלה.

והיא אמרה לו שחזרתי.

והמשכנו עוד לבכות קצת, ואז הצעתי שפשוט נלך לישון.

ואז כשהיא הייתה במדרגות למעלה אמרתי לה שאני אוהב אותה.

והיא אמרה שגם היא אוהבת אותי.

ושכבתי במיטה אחרי שהורדתי את הבגדים המזיעים שלי, והמזגן פועל.

והדלקתי את הטלפון שלי וישר שמתי אותו על שקט.

וראיתי שיש לי 13 שיחות שלא נענו מאבא שלי.

ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא הצלחתי להירדם.

ואז יצאתי מהמיטה התלבשתי ועליתי למעלה.

פשוט רציתי לראות אם אמא שלי בסדר.

ואז היינו בחדר של ההורים שלי ודיברנו עוד קצת על הדברים האלה, ואז אבא שלי הגיע.

ופחדתי שהוא יכעס עלי ושיעשה לי איזה שיחה נוראית.

וכשהוא עלה למעלה וראה אותי הדבר הראשון שהוא אמר פשוט היה "תודה".

ואני כל כך הצטערתי על מה שגרמתי להורים שלי.

החרדות האלה מרוב שהם דואגים לי.

ויכולתי גם שלא לנסוע. ועוד ביקשתי מאמא שלי להסיע אותי לתחנת אוטובוס שזה משהו שהיא בכלל לא רצתה.

ואמא שלי חשבה שאבא שלי היה לא בסדר שהוא אמר לי לא לנסוע.

ואבא שלי אמר שהוא לא מסכים שגם להם יש זכות להגיד מה הם חושבים.

ואני חשבתי שאבא שלי צודק, ושלא חשבתי עליהם מספיק.

ואמרתי לאמא שלי שאבא שלי לא הכריח אותי כי בסוף זאת הייתה החלטה שלי.

ואני גם חשבתי על החבר, ועל מה שגרמתי לו. על האכזבה.

ומכל הצדדים הרגשתי רע.

נקרע בין עולמות של אחרים, לעולם שלי עצמי.

ואז אבא שלי שאל "מה כל הזמן אתם רק בכיתם?"

ואמא שלי ענתה "מה עוד אנחנו יכולים לעשות?"

ואז הם דיברו סתם על דברים של מה היה להם באותו יום.

ואיך הם רוצים לחגוג באותו ערב.

ואז הצעתי שאולי נלך למסעדה האיטלקית ההיא La Fiorentina, כי אף פעם לא הייתי שם.

והם הסכימו ואבא שלי הזמין מקום.

ובינתיים עזרתי לאמא שלי עם המתנה החדשה שהיא קיבלה ליומהולדת - יומן אלקטרוני.

והסברתי לה כל מיני דברים שם.

וזה כאילו היה שינוי ענק כזה.

ולא דיברנו על זה כל כך.

ואחר כך כשהלכנו למסעדה העיניים גם של אמא שלי וגם שלי צרבו וכאבו ומצמצתי הרבה.

והמסעדה הייתה מאד טעימה ונחמדה.

וחזרנו הביתה וישר הלכתי לישון.