הפוסט הזה נכתב כשעה אחרי שהאירוע אירע.
הכל עדיין טרי ומלא רגשות, אז תסלחו לי על החפירה, והחזרה על משפטים ורעיונות.
הכל עדיין מסתחרר בראש בסדר לא הגיוני...
אחרי חודש שכבר הרגשתי שהייתי מוכן והכל, רק עכשיו היה לי את האומץ.
הייתה ארוחת שישי רגילה. אח שלי וחברה שלו נראו קצת עצובים מאיזשהי סיבה, אבל חוץ מזה הכל היה
כרגיל.
אז התקשרתי לאור. הייתי צריך שתיתן לי דחיפה קטנה.
אז עליתי למעלה להורים שלי.
השעה הייתה כ23:30 בקצה יום ה1/8/2008.
אבא שלי היה חצי ישן. אמא שלי עוד הייתה במיטה וקראה את עיתון סוףהשבוע.
ניגשתי אליה וישבתי לידה על המיטה.
והיא שאלה אם היה לי משעמם, אם אני רוצה לראות טלויזיה איתם...
אז דיברנו על איזה משהו, ואז עשינו ביחד את התשחץ בעיתון. ואחרי זה עברנו לסודוקו הבינוני.
ואחר כך לקאקורו שאני כל כך אוהב. ואמא שלי אפילו למדה איך לעשות את זה.
ואחרי זה היא הניחה את הראש שלה על המיטה ואני הסתכלתי עליה והיא שאלה אם יש משהו שרציתי לדבר
עליו.
ואמרתי שכן.
ולא יכולתי פשוט להוציא את המילים מהפה.
היא התחליה להביא נושאים כמו למה אח שלי נראה עצוב.
וכל מיני כאלה. ואבא שלי התעורר לרגע ומלמל איזה משהו מצחיק וחזר לישון.
משהו כמו על לדבר על החיים.
ואז אמא שלי שאלה אותי אם היה משהו שרציתי לספר להם.
ואמרתי שכן
ופשוט הסתכלתי עליה, ועל הברך שלי שהייתה חצי על המיטה. ואז שוב על אמא שלי, ולא יכולתי פשוט להוציא
את זה מהפה שלי!
והיא אמרה שאני יכול להגיד להם, וזה בסדר, ושאני יכול להוציא את מה שיושב עלי.
ואז ניסיתי להגיד. ולא יכולתי. המילים עדיין תקועות בגרון למרות ששוב הכנתי את המשפט הזה מראש:
"אני נמשך גם לגברים"
ועדיין היה לי קשה. הרגשתי כאילו המשפט הזה היה ארוך מדי. למה לא יכולתי פשוט להגיד "אני הומו" וזהו.
זה היה מקל עלי, אבל רציתי להגיד את האמת בדיוק...
ואז כשאני עדיין מסתכל עמוק בעיניים של אמא שלי, הצלחתי איכשהו להגיד את זה...
"אני נמשך גם לגברים"
ואז הייתה שתיקה מעיקה באוויר אך קצרה. ואמא שלי הייתה מופתעת לגמרי.
ואז היא שוב נכנסה לאותם נעליים שלא נעלה הרבה זמן. אותן נעלים של עובדת סוציאלית שלמדה מדעי החברה
בתקופה שהומוסקסואליות הייתה מוגדרת כמחלה נפשית.
כמובן שאמא שלי לא אמרה את זה. אני גם לא מאמין שהיא חשבה שאני חולה נפש.
והיא התחילה לשאול שאלות. דברים כמו אם אני בטוח. והיא אמרה שהיא ראתה שאני גם נמשכתי לבנות, מה
שבאמת קרה.
והיא אמרה שאני עוד צעיר, ושזה עוד יכול להשתנות, והיא עוד מקווה שזה ישתנה כי להומוסקסואלים יש חיים
קשים מאד.
והיא אמרה שאני יכול להיות הרבה יותר מאושר אם אני אתאהב באישה.
ואז תיקנתי אותה. ואמרתי לה שזה בהחלט יכול להיות יותר קל, אבל זה בשום אופן לא אומר שאני אהיה יותר
מאושר.
וכמו שהנטייה המינית שלי בילבלה אותי, ואני בעצמי לא ידעתי מי אני, ככה גם זה בלבל אותה.
והיא עוד המשיכה לשאול כמה שאלות. וסיפרתי לה על הקבוצה של איגי.
ואז אבא שלי התעורר...
או שהוא היה חצי ער במהלך השיחה, לא ידעתי בוודאות.
אז אמא שלי אמרה לי לספר לו.
והיא התיישבה על המיטה ככה שאני אוכל להגיע יותר קרוב לאבא שלי.
והוא פרש את זרועותיו, ואני התכרבלתי בהן. והוא חיבק אותי. וכל פעם הוא תפח לי על השכם, כאילו נותן סימן
ש"עכשיו זה זמן טוב לספר".
ואני פשוט לא יכולתי, והחזקתי לו את היד, והוא לחץ את שלי, והרפה ממני קצת. ואז התיישבתי שוב.
והסתכלתי עליו, וידעתי שאני חייב לספר, אבל שוב המילים נתקעו.
ואז ביקשתי מאמא שלי שתספר.
"*** חושב שהוא נמשך לבנים".
ואז אבא שלי, שהוא גם כן בנאדם משכיל, ולמד מתמטיקה באוניברסיטה, אמר את הדבר הראשון שהוא יודע
שהוא נכון
"טוב, 10% מהאוכלוסיה הם כאלה"
משהו כזה...
הרגשתי איזשהי הקלה, שהוא לקח את זה בסדר.
ואז התחלתי לספר גם לו את הכל.
והוא לקח את זה כל כך הרבה יותר טוב מאמא.
והוא התחיל למנות את כל ההומאים שהוא מכיר.
והוא סיפר על איזה חבר שהיה לו בקורס חובלים, שהיה לו מאד קשה. וגם על עוד איזה חבר שלהם שהפך
לרופא ילדים מצליח והם סיפרו איך הוא היה הרופא הילדים של כל האחים שלי. והם העלו עוד זיכרונות כאלה,
אבל כל זה הגיע רק אחרי מטר השאלות.
"ידעת אישה?"
הוא שאל
אמרתי שלא.
והם שאלו אם יש לי מישהו,
וכמה שניסיתי להימנע משאלות על החבר, לא הצלחתי.
כי בכל זאת, חשבתי שזה יותר מדי...
ופשוט סיפרתי להם הכל.
גם על זה שהוא יותר מבוגר ממני, והוא אחרי צבא.
וגם על זה שהכרתי אותו באינטרנט.
ובסוף גם על כל הפעמים שהייתי נוסע אליו במקום להיות עם חברים שלי כמו שסיפרתי להם.
ואבא שאל אם האחים שלי יודעים, ואמרתי שלא.
ואמא אמרה שהם דווקא תמיד חשבו שאם כבר יהיה מישהו כזה זה יהיה אחי האמצעי.
ושהם תמיד האמינו שאני אוכל להקים משפחה ושאני אסתדר...
ואז גם הייתה את השאלה המביכה של אבא שלי.
הוא שאל אם לא מפריע לי שהחור למעלה.
לא היה לי מושג מה הוא רוצה ממני.
לא רציתי לדבר על משהו מיני, ובמיוחד שלא הבנתי אותו.
ואז אמא שלי אמרה שכשנולדתי אז מסתבר שהחור של הפין שלי הוא במקום טיפה טיפה שונה מרוב הגברים
ושמו לב לזה בברית מילה.
ואז אמרתי להם שזה לא מפריע לי...
וזה היה ממש מוזר, אבל זה עדיף מאשר שאלות של פסיבי או אקטיבי.
ואמא שלי שוב הזכירה לי שאני עוד צעיר וזה יכול להשתנות ויכול להיות שאני עוד מבולבל.
וסיפרתי לה גם על כל מיני כתבות שאני קורא בGoGay, ועל מה שאומרים באיגי והכל.
והיא אמרה שהיא פוחדת מזה שאני משייך את עצמי לקבוצה כזאת, שאולי אני חושב שאני כזה רק בגלל שאני
מסתובב בחוגים ההם, ושהם משכו אותי לשם מההתחלה.
והאמת שניסיתי לשלב גם הומור עם תאורית הארי פוטר וכאלה, אבל היא התרכזה יותר בעניין שזה לא בטוח.
ושוב עניתי לשאלה של אבא שלי שאני נמשך גם לבנות.
ושאני גם מבולבל.
ואמא שלי הפצירה בי שלא לקבוע עכשיו דברים ושאני לא יכול לדעת עד שאני לא אתנסה עם אישה.
והם בכל זאת אמרו לי שהם אוהבים אותי לא משנה מה יהיה.
ואמא שלי הוסיפה שוב שהחיים יכולים להיות יותר קלים אני אגלה שאני לא כזה...
וסיפרתי אפילו על הג'חנונים שהייתי אוכל עם החבר, ואיך שהייתי צריך להבריח אותו, ואיך שישנו באוהל.
וסיפרתי להם איך שהרגשתי שאחים שלי יכולים להיות עם חברות שלהם ואני לא.
ואבא שלי ברוב טובו אפילו הזמין אותו לארוחת ערב.
וסיפרתי גם על הצנצנת ריבה שנתתי לאמא שלו. חח וקיוותי שהם לא יכעסו כי זאת הריבה המיוחדת שאבא שלי
מכין בעצמו, ואמא שלי אפילו עושה מדבקות שזה נראה מקצועי...
והם לא כעסו.
וסיפרתי להם שאני כבר שנה באיגי.
ואבא שלי אמר חבל שלא סיפרתי קודם.
וסיפרתי להם שזה היה בדיוק באותן השעות באותם הימים ובאותו המקום של קבצוצת הדיאטה של אמא שלי
שתמיד התחמקתי ממנה.
ובאמת הצטערתי שלא סיפרתי קודם.
ואבא שלי אמר גם שהם הרגישו ששמרתי משהו הרבה זמן ושהייתי שקט ושחבל ששמרתי את זה כל כך הרבה
לעצמי ושזה לא בריא.
והסכמתי איתם.
ושמחתי שסיפרתי להם, למרות שזה היה מאד קשה, ולמרות שלא ציפיתי לתגובה כזאת מאמא שלי, ושהאמת גם
לא ציפיתי לכזאת תגובה אוהדת מאבא שלי.
ואמא שלי עם החששות שלה, אמרתי לה מה שהמלווה אמר (כמובן אמרתי רק שאמרו את זה באירגון).
אמרתי שלא חייבים להיכנס לשבולונות והגדרות קיימות. שאני זה אני.
ושנייהם הסכימו.
ואז שכבתי ליד אמא שלי שכבר חזרה לשכב לגמרי במיטה, והיא חיבקה אותי.
ואני חשבתי על ההתחלה של השיר של ביאליק
"הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת."
(שעכשיו אני שומע בלופים את השיר הזה כשאני כותב את הפוסט).
ואבא שלי גם כן עם ידו הגיע ללטף את הראש שלי, ואז עברתי לשכב ביניהם.
וחביקתי את היד של אבא שלי.
וגם הודתי לו במיוחד על איך שהוא מבין.
והם שאלו עוד טיפה על החבר, וסיפרתי להם...
ואמרתי להם גם שלא ידעתי בדיוק מתי הכי טוב לצאת. שלא רציתי שזה יהיה בתקופה שקשה להם, ולא רציתי
להעמיס עליהם... אז אבא שלי אמר שזאת באמת שעה טובה - 12 בלילה.
וגם אבא שלי אמר עוד משהו שאם יש מישהו שסוחט אותי שהוא יספר או משהו כזה, אז שאני לא צריך לפחד.
והוא סיפר איזה בדיחה על סוכן חשאי בברית המועצות.
ובסוף כשהייתי ביניהם והם שנייהם שכבו בעיינים עצומות החלטתי שזה הזמן הטוב ללכת, כשאין שאלות.
השעה הייתה כבר כמעט 1.
וזהו יצאתי מזה.
ואני לא יודע בדיוק מה יהיה עכשיו.
והם הבטיחו לי לא לספר.
ואני מרגיש הקלה, ומלא רגשות כאחד, כאילו זה עדיין שם.
כנראה זה היה מאד קשה לאמא שלי...
אבא שלי ממש הפתיע לטובה וממש שמחתי על זה.
האמת מזל שסיפרתי לשנייהם. אם הייתי מספר רק לאחד זה היה הורג אותם....
ואני עדיין נרגש, וכל הזמן החזקתי את עצמי, ולא בכיתי, וגם עכשיו אני לא.
והיה לי ממש חשוב לכתוב את הפוסט הזה כשהוא טרי.
ואני בטוח שחזרתי על עצמי מלא פעמים כי פשוט כתבתי כל מה שבא לי לראש וזה בכלל לא הסדר הנכון... חחח
וזהו, אני יוצא לדרך חדשה עכשיו... אני חושב...
בהצלחה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
