הצלע השלישית

אני מתגייס ביום שני.
מתרגש מאד ומצפה כבר להתחיל בדרך החדשה.
כמו להולד מחדש לעולם אחר לגמרי.

במהלך השבוע נפרדתי מהרבה מאד דברים שהייתי רגיל אלייהם.

הייתה לי המשמרת האחרונה בארומה. ארומה הייתה כמו בית שני בשבילי (בגלל שהייתי שם חלק כל כך גדול מהזמן). היו לי שם חברים, אהבתי את העבודה, והעריכו את מה שאני עושה. אני הערכתי את מה שעשיתי. קיבלתי מהם גם מכתב המלצה.

בנוסף אני עוזב את בית הספר. אומנם בפעם השניה אבל זה גם משהו. בחודשים האחרונים התנדבתי כחונך חברתי ל"נוער בסיכון". זאת הייתה בהחלט עבודה מלאה ומספקת ולא מעט מתסכלת. והתלמידים היו כל כך חמודים כשעזבתי. עשינו ארוחת פרידה והכינו לי אלבום תמונות של כולם וכתבו בו הקדשות וברכות. ממש התרגשתי. וגם אני כתבתי לכל אחד מכתב פרידה. הבטחתי עוד לחזור לבקר אותם על מדים.

היה לי האימון האחרון בכושר קרבי. מה שהיה חלק ממני במשך יותר משנתיים וחצי נגמר לבסוף. כתבתי מכתב למאמן שלי, ובשיחת סיכום הבאתי חתיכת נאום (שהייתי ממש מרוצה ממנו), שבו הסברתי כמה הגוף והמסגרת הזאת תרמו לי להתפתח, ואיך הבנתי שגם אם אין לי כושר גופני טוב אני עדיין יכול לתרום המון המון לצוות שלי. למדתי שם לפקד ואני שמח כל כך על כל אימון שטרחתי בקנאות לא לפספס.

כל השבוע עשיתי מלא קניות לקראת הגיוס, הרבה ציוד, ומסתבר שאני גם סוגר שבת ראשונה אז אני צריך מספיק לשבועיים.

וסוף השבוע הגיע, ואתמול חגגתי במסיבה.
אבל עדיין, קצת מוזרה לי השבת הזאת.

מתן מתגייס יום אחרי.
הוא הזמין כמה חברים לבראנץ' אצלו הבוקר.
היה ממש נחמד. אוכל מצוין, חברה טובה.
וגם יש כזאת שבת יפה בחוץ.
השמש זרחה, האוויר היה נעים,
צחקנו, אכלנו, היה כל כך רגוע.

אם רק הייתי יכול לשמור את הסצנה הזאת.
להנציח את הרגע הזה בתודעה שלי ולחזור אליו בימים קשים.
אני יודע לאן אני מתגייס. אני מאד מרוצה מזה.
סגרתי דברים אחרונים באזרחות ואני מתחיל מחדש.
יש לי תקווה, יש לי חברים שמקיפים אותי ותומכים בי.
כולם צוחקים ונהנים.
רק לזכור שרגע כזה קיים.
אני עוד אחזור אליו. אלך אחורה אשהה שם כמה רגעים, אקבל כוחות חדשים ואשוב לזמן שלי.

דיברתי עם גל, החבר הכי טוב שלי, שהוא כבר כמה חודשים בצבא.
תמיד חשבתי שבטירונות בעצם מוחקים לך את כל האישיות ולאט לאט בונים אותה מחדש כחייל ולא כאדם.
הוא הסביר לי שזה לא נכון. הצבא לא מוחק לך את האישיות אלא רק מייעל אותך. הוא מוציא ממך את המירב ונותן לך להתבטא 

בדרכים משלו.

אני הולך להתגייס לצבא.
אני הולך לוותר על הבגדים שלי.
               אקבל מדים במקום.
לוותר על השם שלי.
             אקבל מספר במקום.
לוותר על השיער שלי.
           אקבל כומתה במקום.
לוותר על החופש שלי.
      אקבל שעת ט"ש במקום.
לוותר על החברים שלי.
         אקבל חדשים במקום.
לוותר על הייחודיות שלי.
      אקבל קבוצתיות במקום.
לוותר על האני שבי.
        אקבל ערכים במקום.

ומסתבר שזה לא לגמרי נכון.

אזכה לשמור את האני שבי, ובכל זאת לקבל ערכים.

הכל לאט לאט.
צו ראשון.
מיונים.
שאלונים.
שלב אחר שלב ואהיה חייל.
כשמפרקים הכל לחלקים קטנים זה הרבה פחות מפחיד מהדבר הענק שנקרא צבא.
לארוז את התיק. להרשם בכניסה. לעלות על האוטובוס. לקבל מדים...

לאט לאט, שלב אחר שלב.
נעבור את זה.

בהצלחה לכל מתגייסי מרץ :)

אליס היא ידידה שלי מבי"ס.

היא למדה איתי תיאטרון.

היא באמת אחת הבחורות היותר יפות שיצא לי לפגוש.

יש לה שיער ג'ינג'י ארוך מאד, ועיניים כחולות.

היא מנגנת על כינור, פסנתר וגיטרה.

והיא גם יודעת לשחק נפלא!

וגם היא מציירת!

צין הוא שכבה אחת מעלי.

הוא באמת בנאדם נפלא!

הוא התגייס למודיעין שדה, וכשהייתי צריך למלא את שאלון ההעדפות הצבאי שלי, התקשרתי אליו כדי לשאול על היחידה שלו.

הוא באמת עזר לי בהחלטה שלי, ובזכותו בחרתי בלב שלם.

הוא אדם חביב מאד לכל מי שמסביבו.

הוא באמת בנאדם מהסוג האיכותי.

הוא גר במושב לא רחוק מהישוב שלי.

והוא גם ממש חתיך בין היתר...

אליס וצין חברים כבר למעלה משנה.

הם באמת זוג ממש חמוד, ועושה טוב לראות אותם ביחד.

אני חייב להודות שכמה שאני מפרגן לאליס, תמיד קצת קנאתי בה.

מה שיש להם, תמיד נראה לי האידיאל של מערכת יחסים שאני תמיד רציתי.

כמובן אני לא יודע מה הולך מבפנים, אבל מבחוץ זה באמת נראה נפלא!

פגשתי מישהי.

מוסקבה.

היא בכיתה י"א בשכבה מתחתי.

היא בתיאטרון ובפיסיקה (בדיוק כמוני).

פגשתי אותה בזמן הבגרויות בתיאטרון של הי"אים.

הייתי איתם כל הזמן ונתתי הערות.

(הרגשתי ממש חשוב כי אני כבר י"ב, ואני סיימתי עם הבגרויות המעשיות שלי בתיאטרון... חחח)

בכל מקרה, ראיתי אותה על הבמה והיא פשוט שיחקה נפלא!

אפילו שהיה לה קטע די קשה וכבד, היא פשוט ידעה לעשות אותו נכון, והיא ממש סחפה את הקהל איתה.

במהלך אחת החזרות כאשר שהיתי בחדר תיאטרון (כמו שאני תמיד אוהב),

ראיתי אותה מנסה לפתור קאקורו בעיתון.

קאקורו הוא אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם ופשוט ישבתי לידה וניסיתי לפתור איתה.

ממש נהניתי.

יותר מאוחר התברר לי שהיא גם לומדת מתמטיקה עם השכבה שלי.

היא פאקינג מסיימת מתמטיקה בי"א!

הוספתי אותה לפייסבוק באותו היום...

זה היה לפני יותר מחודש.

היום אנחנו יוצאים כמעט קבוע.

פעם ראשונה לקחתי אותה להצגה 'עקיצה טבעית' של אנסמבל ציפורלה.

אני ראיתי אותו פעם ראשונה עם המגמה,

אבל בשבילה זאת הייתה הפעם הראשונה.

מאז כבר היא הספיקה להיות בבית שלי.

והתברר לי שהיא גרה ברחוב של רותם.

ורותם אמרה לי שהם עברו לא מזמן ושההורים שלה ממש ממש ממש טחונים.

בכל מקרה, גם הייתי בבית שלה איזה לילה.

היינו רק במטבח והגענו לאיזה מצב שאני חיבקתי אותה כזה.

והיא הפנתה את הראש למטה.

ואני רק חיכיתי שתרים את הראש שאני אוכל לנשק אותה.

היא לא עשתה את זה.

ואז שמתי לב שהיא מתנשפת בכבדות.

שאלתי אותה אם הכל בסדר והיא מלמלה איזה משהו לא מובן והצטערה.

הבנתי שבשבילה נשיקה זה עניין די רציני.

מאז יצאנו עוד הרבה פעמים.

ואני נותן לה את הזמן שלה.

לא לוחץ ולא דוחף לפינה.

אם היא תרצה אני אהיה פה.

הבעיה היחידה שזה מפיל עליה את כל האחריות, ואם היא כן תרצה אבל לא תדע איך ליזום, זאת תהיה בעיה.

בכל מקרה,

התברר שהיא גם ממש אוהבת את יוני בלוך, ואפילו ראינו ביחד את הסרט של האלבום השלישי.

היא גם די יפה. לא 'כוסית על', אבל יש לה חן.

והיא גם לא שמה איפור שזה מאד מוצא חן בעיניי...

היא באמת מקסימה!

הערב אפילו עזרתי לה בשיעורים בפיסיקה (את הבגרות שלי בחשמל כבר עשיתי! מואהה...)

אני ממש מקווה שזה יתפתח לכיוון רציני,

במיוחד לפני שאני מתגייס.

היא כל מה שרציתי.

י"אית, תיאטרוניסטית, חכמה (אבל ממש גאון!), מעניינת, מוכשרת, ובנוסף יפה...

ככה דמיינתי לעצמי:

(או לפחות איחלתי לעצמי)

משהו בסגנון אליס וצין.

גם אם זה לא אומר כלום.

גם אם זה לא רציני.

גם אם זה סתם שגעון של רגע,

לא אכפת לי!

יש תקווה. יש סיכוי. אפילו הקלוש ביותר, שמשהו יצא מזה!

וזה מה שחשוב!

אם רק הייתי יכול להקפיא את המצב רוח שלי עכשיו.

לשמור אותו בקופסא קטנה לימים קשים.

אתמול בלילה אני פשוט רקדתי מרוב אושר.

שרתי כמו שיכור!

לא יכולתי למחוק את החיוך הדבילי שלי מהפנים.

להגיד את האמת הוא עדיין שם...

היום הלכתי לבית הספר עם חיוך ענקי.

וכל האנשים שעברתי חשבו שחייכתי אליהם.

ואני, פשוט לא יכולתי לשנות את הבעת הפנים שלי.

ועל מה כל זה?

על פתק קטן. פצפון. מקופל טוב-טוב וכתוב בכתב יפיפה ומסודר בשבילי.

זה רק הפתק הקטן הזה לבדו שעשה אותי כל כך מאושר!

וזה אפילו לא אומר כלום.

לא מערכת יחסים.

לא הבטחה לדייט.

לא הבטחה לשמור על קשר.

ועדיין, התקווה הקלושה הזאת שמשהו יצא מזה, זה מה שמחזיק אותי חי.

זה מה שיכול לגרום לי לרוץ עכשיו עד הצד השני של העולם ובחזרה!

הרבה מאד זמן לא כתבתי.

הסיבה העיקרית הייתה הבגרות בתיאטרון שהלכה די טוב.

הייתי מרוצה מהתפקוד של כולנו!

והאקס שלי אפילו בא לראות את ההופעה!

זה היה כל כך נחמד מצידו. ואחרי זה נפגשנו והשלמנו קצת פערים.

(לא שהיו כאלה הרבה).

ומיד אחרי זה היה חופש פסח שמחצית ממנו הייתי עסוק בלסיים את Jedi Knight II Jedi Outcast , שנגמר

בהצלחה.

באמצע גם עבדתי בקייטרינג והייתי בחתונה, ואפילו הכרתי שם איזה מישהו חתיך.

אי אפשר להסביר איך בדיוק.

שלחתי לו מבט. וזה היה מסוג המבטים שרק מי שבקהילה היה מבין אותם.

והוא אכן קלט ובא אחרי קצת, והציג את עצמו, ונתתי לו את המספר שלי.

יום אחרי זה היה ערב פסח, ואמא שלי הייתה צריכה עזרה בארגונים ככה שלא ממש יכולתי לדבר איתו.

יום אחר כך שלחתי לו SMS והוא אמר שהוא יחזור אלי ומאז לא שמעתי ממנו.

אבל בכל זאת היה ממש כיף להכיר מישהו ככה בחתונה!

בחלק השני של פסח הייתי עסוק קצת בעבודה בארומה (שזה די מצחיק לראות ערבים שעובדים איתך ואוכלים

לחמניות כשרות לפסח ושרים "שמחה רבה"). ומה שבאמת העסיק אותי זה השלמת 14 המעבדות שהייתי צריך להגיש

לפיסיקה.

זה היה תיק רציני אבל איכשהו עמדתי בו.

התנתקתי מהעולם בחודש האחרון.

לקחתי הפסקה לעצמי.

לברוח מהעולם.

לנוח ממנו קצת.

אתמול דרך אגב סיימתי גם את Jedi Knight III Jedi Academy. שהיה קצת פחות טוב בעיניי.

בכל מקרה,

אני חוזר עכשיו לחיים עם כוחות מחודשים.

מחכה לי עכשיו תקופה רצופה של מתכונות ובגרויות.

מה שהכי מפחיד אותי זה פיסיקה, אבל אני מאמין שאני אעבור את זה בשלום....

בכל מקרה,

אתמול גיליתי שוב עד כמה התקווה כל כך חשובה.

לא היה לי שום דבר כל הזמן זה.

לא מישהו, לא מישהי, אפילו לא קראש קטן וטיפשי.

נאדה!

ואז אתמול זה בא.

הכרנו פעם ראשונה באיגי.

אף אחד לא עשה לנו ממש הכרות.

ולפני כמה חודשים ראיתי אותו בארומה בזמן שעבדתי.

הוא ישב שם עם איזה ידידה שלו אני מניח.

לא זיהיתי אותו לגמרי אבל השתדלתי להיות נחמד כמה שאפשר.

"מה קורה?"

"בסדר מה שלומך?

"מצוין"

ואז הוא שאל: "אתה זוכר אותי? אני **** מאיגי"

ורק אז ירד לי האסימון.

האמת ממש הלחיץ אותי שהוא הזכיר את השם "איגי".

בכל זאת אני בעבודה... אבל השולחן שלהם היה רחוק מכולם ככה שזה לא שינה הרבה.

ואז חזרתי לעבוד.

וכשהוא הלך הוא טרח לסמן לי שלום עם היד.

כמה נחמד מצידו!

כמה ימים אחרי זה, כשרותם עבדה שם, היא סיפרה שמישהו חתיך בא ושאל אם אני נמצא בארומה.

"***, בלונדיני עם עיניים כחולות, חתיך כזה"

"ככה הוא אמר?!"

"כן, ככה הוא אמר."

"את לא סתם אומרת את זה נכון?"

"ככה הוא אמר!"

היה לי ממש קשה להאמין אבל זה מאד החמיא לי.

האמת ששכחתי מזה יותר מאוחר.

ואז זה קרה אתמול.

הייתי במפגש של איגי. אחרי די הרבה זמן שלא הייתי שם.

(שוב בגלל הבגרות בתיאטרון וכאלה).

והיו ממש מעט אנשים.

דיברנו על מעורבות חברתית וכאלה.

ואז באמצע המפגש הוא הגיע.

ידעתי שזה הוא.

הוא בא במדים, שזה הדבר שהכי עושה לי את זה בעולם.

כולו מזיע מריצה על מנת לצמצם את האיחור עד כמה שאפשר.

הזזתי את התיק שלי והוא התיישב לידי.

בסוף כל מפגש תמיד יש קטע שכולם יכולים לרשום פתקים ואז לשים אותם באחת משתי תיבות.

או "קבוצתי" שזאת תיבה לפתקים שמקריאים בפורום של הקבוצה,

או לשים בתיבה של "אישי" שאז כל פתק מגיע לבנאדם המיועד בקבוצה.

זכרתי את מה שרותם סיפרה לי וכתבתי לו פתק:

"****,

נחמד לראות אותך בארומה!

בוא יותר...

:] ***"

כתבתי גם עוד שני פתקים אישיים.

בסוף חילקו את הפתקים ואני קיבלתי 3 פתקים! (שזה נראה לי די הוגן כי זה בדיוק אותה כמות שכתבתי).

והיה שם פתק ממנו.

לא נעים לי כל כך לכתוב את זה,

אבל איבדתי את הפתק אתמול בלילה כנראה באוטו של רותם שבאה אחרי זה עם דר לשמוע את כל הסיפור.

בכל מקרה,

בפתק הוא כתב שאני מעניין אותו, ושהוא בא למפגש במיוחד כדי לפגוש אותי, ושהוא ישמח אם אני אתקשר אליו

והוא השאיר שם את מספר הטלפון שלו.

אני לא יכול להסביר מה הרגשתי כשקראתי את הפתק הזה. זה היה פשוט עילוי!

קראתי אותו בשקיקה, חוזר על המילים שוב ושוב. אולי לא מעבד אותן עד הסוף. כאילו אני לא מאמין שמישהו באמת

כתב דבר כזה בשבילי. תוך כדי שאני קורא פעם נוספת, שמעתי בחצי אוזן פתק שהמדריכה הקריאה מתוך ה"קבוצתי".

משהו על כך שהוא ממש שמח שהוא יכול לבוא ולראות את כולם. כן, זה היה הוא שכתב את זה.

ותוך כדי שהקריאו את הפתק הסתכלתי עליו וראיתי כמה שהוא הסמיק.

ואני פשוט הייתי תקוע במקום, עוד לא מבין לגמרי את המשמעות של מה שקראתי באותו הרגע.

כל כך שמחתי ששלחתי לו את הפתק להזמנה לארומה שוב.

ועל זה אני חייב אלפי תודות לרותם! 3>

בסוף כולם נפרדו, והוא הגיש את ידו ללחיצת יד ואני פשוט חיבקתי אותו. הוא החזיר חיבוק.

יכול להיות שהוא היה נבוך, אבל במבט לאחור אני שמח שעשיתי את זה.

הסעתי עוד שני אנשים מהקבוצה הביתה, ותוך כדי כך אני פשוט הייתי בעננים.

שמתי שירים שמחים וקופצניים על אהבה.

שמתי לב שאפילו נסעתי טיפה יותר מהר.

האושר פשוט הציף אותי.

האופוריה הזאת,

ששוב אני מזכיר, יכול להיות שהיא רק אשליה ואין באמת משהו מאחוריה.

אבל כל העניין הוא התקווה שיש משהו!

חזרתי הביתה ושמחתי לגלות שאין אף אחד בבית, כי אחרת הייתי צריך להסתיר את החיוך הענקי ומטופש שהתנוסס

לי על הפנים וסרב לרדת.

ישר התקשרתי לרותם. היא הייתה בארוחת ערב עם דר ועוד מישהו אבל היא הבינה מהקול שלי את המצב פחות או

יותר.

לא ידעתי אם לשלוח לו SMS, או לחכות, או מה להגיד.

הכנסתי את המספר לטלפון שלי.

ואז רותם ודר הגיעו, וסיפרתי להן את כל העניין.

ושאלתי אותן אם לשלוח SMS. והן אמרו לי שעדיף להתקשר.

ואני  הייתי כולי במתח. עדיין מאושר, ומתקשה להוריד את ההבעה המטומטמת על הפנים.

ובסוף התקשרתי אליו.

הוא היה ממש עייף, אבל הוא אמר שהוא שמח שהתקשרתי. ואמרתי לו שממש שמחתי לקבל את הפתק.

וגם הזמנתי אותו אם הוא רוצה להיפגש מתישהו... לא משהו מסוים אבל בהחלט מביע רצון.

וחזרתי על עצמי מלא פעמים ונשמעתי הכי מפגר בעולם.

אבל כמעט לא היה לי אכפת, הייתי כל כך מאושר!

ועוד אחרי זה הוא שלח עוד איזה SMS לילה טוב כזה,

והחזרתי לו אחד בעצת דר ורותם.

וכשהלכתי לישון באותו הערב הייתי עם חיוך.

וכשקמתי הוא עדיין היה שם.

וכל היום הייתי ממש שמח וחשבתי עליו כל הזמן.

ובצהריים הייתה לנו עוד שיחת מסרונים קטנה.

הוא סיפר לי שהוא לא יחזור בסופ"ש, אבל הוא כן יבוא ביום העצמאות.

ויכול להיות שנעשה משהו!

ואני כולי עדיין מסוחרר...

וידעתי שמתישהו משהו כזה יצוץ. קיוויתי שזה יגיע יותר מוקדם אחרי חודשים רבים של בדידות מאז הסוסה הזונה.

ולא איבדתי תקווה, והנה התקווה חזרה, במלוא עוצמתה.

לא אותה תקווה פסיבית של "עוד מעט משהו יבוא",

אלא תקווה אמיתית וכנה של "הנה, זה אמיתי זה הולך לקרות!"

ולא אכפת לי!

באמת!

גם אם זה לשווא,

וגם אם לא יצא כלום,

וגם אם לא נסתדר,

ההרגשה שיש לי עכשיו, היא אמיתית!

ואי אפשר להטיל בה ספק!

נ.ב.

הודעה קטנה לנסיך הקטן:

אשמח אם תשאיר את המידע בפוסט הזה לעצמך,

אפילו לא לחוגים הפרטיים שלנו...

תודה

:]