הצלע השלישית

פוסט זה נכתב בזכות ובהשראת זוהר,

שנתן לי את הכוח ואת היכולת להמשיך לכתוב...

תודה!

הרבה זמן לא עידכנתי.

לא בגלל שלא קרה משהו מעניין. לא בגלל שלא היה לי זמן.

פשוט לא היה לי חשק... וכל כך הרבה דברים השתנו....

(אני כותב במקלדת אל-חוטית זה כזה שינוי ענק!)

אז בצורה הכי הגיונית לספר, אתחיל מהסוף:

הייתי בלונדון שבוע שעבר. זה היה טיול מגמת תיאטרון.

ואמא שלי הייתה הורה מלווה.

והאמת, זה לא כזה הפריע לי שהיא הייתה שם.

היחסים די אותו דבר.

אנחנו לא מדברים והפסיכולוג עוד נותן לי חופש מהם.

אבל אני עדיין כועס עלייהם.

אבל זה ממש לא פגם לי בהנאה בלונדון. נורא נהנהתי.

היה לי כל כך כיף. גם האנשים הנהדרים שהיו איתי שם, גם התוכן, ההצגות המוזיאונים כל הדברים שמעניינים

אותי!

וגם החתיכים.... למרות שרק הסתכלתי... קצת דיברתי אבל שום דבר רציני.

היה לי משחק עם עצמי שכל פעם ספרתי כמה חתיכים אני רואה ברחוב.. וזה הגיע למספרים מאד גבוהים...

ועל אף הסטריוטיפ שהבירטיות כונפות, ספרתי והצלחתי למצוא גם כן... למרות שהמספר הזה נפל בגודלו

מהמספר הקודם....

בכל מקרה, אז למה לא היה לי כלום עם אף בריטי חתיך?

התשובה היא די פשוטה:

יש לי חברה.

חזרתי אליה.

היינו פעם ביחד.

אותה אחת שבגדתי בה עם ניר.

בראש השנה היא שלחה לי הודעה במסנג'ר של "שנה טובה".

ואז עניתי לה. והמשכנו לדבר.

בהתחלה זה היה די לא נעים...

אבל המשכנו לדבר, והגענו למסקנה שלא מיצינו את הקשר שלנו.

וניפגשנו.

וניפגשנו שוב.

הכל היה כמו סרט כזה...

הכל פשוט הלך, כמו שצריך ללכת.

שלב אחר שלב אחר שלב...

והנה אנחנו שוב ביחד.

ואני באמת אוהב אותה.

ובאמת התגעגעתי אליה.

זה אחרי שבקיץ היו לי כמה חלומות ארוטיים עליה.

והיא באמת יפה... באמת!

ואין לי בעיה לחשוב עליה כשאני עושה ביד.

(דרך אגב שברתי את השיא שלי בלא לאונן.

אחרי השיא הקודם של 8 ימים שהיה בזמן פולין,

עכשיו כשחזרתי מלונדון ספרתי גם את הימים לפני הטסיה,

וגיליתי ששברתי את השיא - 11 ימים!)

והאמת שאני לא מצפה לסקס.

אני יודע שזה כל כך רחוק, ואני לא חושב שזה יגיע בזמן הקרוב.

אולי גם לא הרחוק....

וכשלא מצפים לזה, הרבה יותר קל לחיות בלי זה...

למרות שלא מזמן ישבתי איתה באוטו (כן אני נהגתי לת"א עם הרשיון המשוחרר שלי, שזה בערך הדבר הכי סקסי

ו= בעולם!), והתמזמזנו כזה, ועמד לי כל כך חזק שזה כמעט כאב!

והאמת שהייתי מאד רוצה לעלות אליה הביתה לאמ.. משהו...

אבל פשוט ידעתי שאין סיכוי שזה יקרה וזה לא הפריע לי...

בכל מקרה, אני שמח שחזרנו...

ההורים שלי נסעו לסופ"ש בצפון...

זה כל כך שימח אותי. קצת חופש מהם.

ואני חוזר הביתה מביה"ס, ואין אף אחד בבית. וההורים שלי השאירו בורקסים כמו כל יום שישי.. חח

וזה כיף כי פשוט אין אף אחד, וכל הבית רק שלי, ואני יכול לעשות מה שאני רוצה.

ודיברתי על החבר לשעבר בטלפון על ההורים שלי.

ואמרתי שאני חושב שאמא שלי כל הזמן משקרת.

שהיא אומרת שהם יקבלו אותי בכל זאת, אבל היא בוכה.

שהפה של אומר משהו אחד, והעיניים שלה אומרות משהו אחר לגמרי.

כי הרי אף פעם לא אומרים את האמת. ככה זה במשפחה שלי.

העיקר שיראה יפה כלפי חוץ.

לא לתת את הסיפוק לשכנה הרכלנית.

ואחרי השיחה אני נרדמתי.

כמובן עם מוזיקה נעימה ברקע.

וכשקמתי השעה הייתה אחה"צ מאוחרים.

ודיברתי עם ההורים שלי.

לא שיחה מעניינת כל כך...

ועדיין הייתי לבד בבית.

והרגשתי שוב שאני יכול לעשות הכל...

ואח שלי התקשר והזמין אותי לארוחת ערב אצל המשפחה של אשתו.

זה מאד מאד נחמד מצידו אבל אני וויתרתי בנימוס כי שיר אמורה לבוא אלי ואנחנו אמורים לראות "המסור".

אבל מה אני אעשה עד אז?

ואני לבד בבית, וגם האח השני שלי לא נמצא.

חשבתי, שאני יכול לעשות את כל הדברים שאני רוצה בשקט בלי שאף אחד יפריע לי.

אני יכול לראות פורנו. כמה שאני רוצה, כל היום, אפילו להשאיר אותו פתוח.

אבל ממש אין לי מצב רוח לאונן.

אני יכול לאכול מה שבא לי, לנסות מתכונים חדשים, להכין לעצמי דברים מגניבים וכמובן הבורקסים הטעימים...

אבל אני לא רעב.

וזה טוב, כי אני יכול שלא לאכול.

כי כשההורים שלי נמצאים אז אני חייב לאכול.

אבל עכשיו, אני יכול לצום לי כמה שאני רוצה!

מאז הבוקר אכלתי רק חטיף בר אחד! וזהו! ואין אף אחד שיגיד לי משהו!

(וכן, האובדן תאבון הזה נמשך כבר זמן, וזה בטח קשור למצב הנפשי...)

.ואני מרגיש כאילו אני מתנתק מהעולם הזה פיסית

,שהתלות שלי בדברים של הגוף קטנה

.ואולי אני מתחיל לחיות יותר מבחינה רגשית

ואני חושב שאולי קצת עצוב לי לבד, ואולי מיהרתי לזרוק את ההורים שלי, ולסרב להצעות אחרות,

כי זה בכל זאת יום שישי.

וזה היום של המשפחה. תמיד כולנו מתאספים לקבלת שבת והדלקת נרות וברכה על היין והלחם (ואז לארוחת

שרימפס ושאר מאכלי ים).

ואולי אני כן צריך את ההורים שלי. עד כמה שקשה לי איתם.

כמה שאמא שלי גורמת לי להרגיש שהיא לא אוהבת אותי כמו שהיא אהבה פעם (למרות ששום דבר לא השתנה

בי). ובכל זאת, אולי הם קצת חסרים?

ועד כמה שקשה לי איתם, הם בכל זאת ההורים שלי, ואפילו שאולי הם אוהבים אותי פחות?

אני לא יודע...

ועוד אני כותב את הפוסט הזה, מתקשרים אלי חברים שלי, והזמנתי אותם לבוא...

אז אנסה לנצל את הבית הריק הכי טוב שאפשר, ולהנות למרות שאלה אותם חברים שאני כל פעם רואה...

לפחות מצחיק איתם....

ולפחות הפסיכולוג עוזר...