הצלע השלישית

תמיד הסתכלתי עלייהם מלמטה.
החבר'ה הטובים.
השכבות הגבוהות שהיו מעלי.
אחים שלי,
אפילו מחזור אחד לפני.
החבר'ה הבאמת טובים.
אלה שהולכים ליחידות המובחרות.
האלה שהם האנשים הכי טובים.
שהם מצטיינים אצל המורה לפיזיקה,
אבל בכל זאת הם הכי מגניבים.
אי אפשר לתאר אותם.

תמיד רציתי להיות אחד מהגברים האלה.
אותם אנשים שראיתי בכושר קרבי והערצתי.
אבל אני תמיד הייתי רכורכי. לא אהבתי ספורט.
תמיד אחרון בכל ריצה.

אבל היום, אני מרגיש קרוב אלייהם מתמיד.
וחלק גם מסתכלים עלי למעלה.
והנה אני יושב ושומע "החלונות הגבוהים" כמו שאח שלי שמע בתקופה ההיא.
ואני חושב על האנדטרה בבית הספר לבוגרי בית הספר שנפלו במערכות ישראל.
וחושב האם יש מקום לעוד שמות.

"בוא חייל של שוקולד
בוא אלי אל המקלט
שב תנוח אל תירא
ותשוב לעפרך.

אחי איש אמיץ היה על משמרתו נפל
חדרי ליבו פתוחים עכשיו לעשב ולטל
היה לו לאחי דם אבל הדם אזל
לא ישיבנו עוד אפילו צו הגנרל."

טוב למות בעד אצרנו.

אני מוכן ללכת לצבא.
אני רוצה כבר להכנס אליו.
לתוך הגוף העצום והמפחיד הזה.
לעבור את טקס ההתבגרות השני.
כמו בר מצווה אזרחית מבוגרת.
להיות ישראלי אמיתי.

את התקופה הזאת אני ממלא מצוין.
אני מרגיש מצוי ולא בזבוז.
אבל מצד שני,
יש הרגשה כאילו אני מפסיד פז"מ.
הייתי יכול להיות שם בזמן הזה - כמו כל חבריי....

רק עוד קצת...
רק עוד קצת...
רק עד מרץ.

ההורים שלי נסעו לסופ"ש בצפון...

זה כל כך שימח אותי. קצת חופש מהם.

ואני חוזר הביתה מביה"ס, ואין אף אחד בבית. וההורים שלי השאירו בורקסים כמו כל יום שישי.. חח

וזה כיף כי פשוט אין אף אחד, וכל הבית רק שלי, ואני יכול לעשות מה שאני רוצה.

ודיברתי על החבר לשעבר בטלפון על ההורים שלי.

ואמרתי שאני חושב שאמא שלי כל הזמן משקרת.

שהיא אומרת שהם יקבלו אותי בכל זאת, אבל היא בוכה.

שהפה של אומר משהו אחד, והעיניים שלה אומרות משהו אחר לגמרי.

כי הרי אף פעם לא אומרים את האמת. ככה זה במשפחה שלי.

העיקר שיראה יפה כלפי חוץ.

לא לתת את הסיפוק לשכנה הרכלנית.

ואחרי השיחה אני נרדמתי.

כמובן עם מוזיקה נעימה ברקע.

וכשקמתי השעה הייתה אחה"צ מאוחרים.

ודיברתי עם ההורים שלי.

לא שיחה מעניינת כל כך...

ועדיין הייתי לבד בבית.

והרגשתי שוב שאני יכול לעשות הכל...

ואח שלי התקשר והזמין אותי לארוחת ערב אצל המשפחה של אשתו.

זה מאד מאד נחמד מצידו אבל אני וויתרתי בנימוס כי שיר אמורה לבוא אלי ואנחנו אמורים לראות "המסור".

אבל מה אני אעשה עד אז?

ואני לבד בבית, וגם האח השני שלי לא נמצא.

חשבתי, שאני יכול לעשות את כל הדברים שאני רוצה בשקט בלי שאף אחד יפריע לי.

אני יכול לראות פורנו. כמה שאני רוצה, כל היום, אפילו להשאיר אותו פתוח.

אבל ממש אין לי מצב רוח לאונן.

אני יכול לאכול מה שבא לי, לנסות מתכונים חדשים, להכין לעצמי דברים מגניבים וכמובן הבורקסים הטעימים...

אבל אני לא רעב.

וזה טוב, כי אני יכול שלא לאכול.

כי כשההורים שלי נמצאים אז אני חייב לאכול.

אבל עכשיו, אני יכול לצום לי כמה שאני רוצה!

מאז הבוקר אכלתי רק חטיף בר אחד! וזהו! ואין אף אחד שיגיד לי משהו!

(וכן, האובדן תאבון הזה נמשך כבר זמן, וזה בטח קשור למצב הנפשי...)

.ואני מרגיש כאילו אני מתנתק מהעולם הזה פיסית

,שהתלות שלי בדברים של הגוף קטנה

.ואולי אני מתחיל לחיות יותר מבחינה רגשית

ואני חושב שאולי קצת עצוב לי לבד, ואולי מיהרתי לזרוק את ההורים שלי, ולסרב להצעות אחרות,

כי זה בכל זאת יום שישי.

וזה היום של המשפחה. תמיד כולנו מתאספים לקבלת שבת והדלקת נרות וברכה על היין והלחם (ואז לארוחת

שרימפס ושאר מאכלי ים).

ואולי אני כן צריך את ההורים שלי. עד כמה שקשה לי איתם.

כמה שאמא שלי גורמת לי להרגיש שהיא לא אוהבת אותי כמו שהיא אהבה פעם (למרות ששום דבר לא השתנה

בי). ובכל זאת, אולי הם קצת חסרים?

ועד כמה שקשה לי איתם, הם בכל זאת ההורים שלי, ואפילו שאולי הם אוהבים אותי פחות?

אני לא יודע...

ועוד אני כותב את הפוסט הזה, מתקשרים אלי חברים שלי, והזמנתי אותם לבוא...

אז אנסה לנצל את הבית הריק הכי טוב שאפשר, ולהנות למרות שאלה אותם חברים שאני כל פעם רואה...

לפחות מצחיק איתם....

ולפחות הפסיכולוג עוזר...