זה מסוג הימים שבהם לא רק שאסור לצאת המיטה,
אלא אסור לצאת מהחלום,
סיוט, או בלהות, זה לא היה עד כדי כך נורא.
זה לא שהיום הזה, כזה איום ונורא.
הוא פשוט רע,
עם פאשלות של אחרים שאני צריכה לעבוד עליהן ארבע פעמים,
ועם הסברים לאנשים שאמורים להבין,
והנחתות של פרוייקטים, שלא אני אמורה הייתי לעשות,
ובכל זאת הוחלט ברגע האחרון, ובלי להודיע לי,
שזו אני האחראית.
ובכח, בציפרניים,
מנסה לשמור על השפיות והשלווה.
שלא להתפרץ, שלא להתפוצץ,
שלא להתפרק.
שלא להתחיל ככה את השבוע.
ובכל זאת,
עוד רגע ואתן למישהו סטירה.
למה אני זו שצריכה להוריד את הזבל לכולם?
למה אני זו שצריכה להיות הגננת של כולם?
למה אני צריכה לאכול את החרא של העבודה השיטחית של כולם?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
