צמח בר

 אני מרימה את הראש מהמזרן,

מביטה על הגוף שלי, שרוע בפישוק איברים,

אני רואה את המחטים הנועצות בעורי מבצבצות מעל פני השטח,

שתי מחטים בבטן,

אחת בכל מרפק,

אחת בכל יד,

ברגליים- הבגדים מסתירים אבל אני יודעת שיש,

יש בקרסוליים אחת לפחות בכל אחד,

אחת בגב כף הרגל, ואחת בכל שוק.

המדקרת מניחה לי ויוצאת המחדר,

אני מניחה את ראשי על הכרית,

עוצמת עיניים ומניחה לעצמי לצוף,

בקושי יצאתי מהמיטה הבוקר.

מהרהרת במדקרת-מטפלת.

היא קטנה כזו, רזה, ענוגה,

ידיה חזקות.

עיניה כמו בריכות של שמיים שהתבהרו

לאחר סופת גשמים עזה,

שיער שחום-פחם

שמעולם לא הטרחתי את עצמי לשאול אם היא צובעת,

אם כן, אז למה.

היא אסופת שיער כתמיד,

וכשהיא מפנה את גבה אליי

נגלה עורפה,

צוואר ארוך ועדין כצווארו של ברבור.

היא כולה משרה שלווה ורוגע,

קולה שקט ועדין, כמו כל דמותה.

"את יכולה לקום"

בוקע קולה את שרעפיי,

אני מתרוממת מהמזרן, מתנדנדת כהלומת יין.

"נרדמתי קלות", אני אומרת כמתנצלת,

"לא נורא", היא מחייכת,

"עוד שעה תחושי את זרימת האנרגיה"