צמח בר

אחד'שרה לאחד'שרה אלפיים ותשע.

לפני שנתיים התחלתי לעבוד במקום הזה כאן.

הרבה זמן עבורי, בשנים האחרונות לא יוצא לי לשהות באותו מקום עבודה למעלה משנה וחצי באופן רצוף (או לא רצוף).

אני לא אוהבת את המקום הזה.

אני לא אוהבת את אופי העבודה, לא אוהבת את החברה עצמה, לא אוהבת את האנשים.

אבל מה?

אני אחוזת פחד ואינאונות.

בגילי המתקדם,

עם היסטוריה של החלפת מקומות עבודה מאידך,

ותקופות אבטלה ממושכות (ברבים, יש לשים לב לכך) מצד שני,

עם חוסר רצון להיקלע שוב לאותו סגנון עבודה של עבודה אדמיניסטרטיבית,

עם הידיעה שאני לא יודעת, ולכן לא עושה זאת- לשווק את עצמי נכון לירות לכיוון הנכון, היינו הרבה יותר מעלה מהמקום שבו אני נמצאת,

עם חוסר רצון לקבל עליי תפקידי ניהול של אנשים,

אני מאלצת את עצמי להסתפק במקום המחורבן שאני ממש לא אוהבת ובכל זאת נמצאת בו,

קמה כל בוקר בחירוק שיניים ומושכת את עצמי לכיוון הרכב,

בציפורניים מושכת עוד יום עבודה ועוד יום עבודה כשבהחלט אני מעדיפה להעביר את הזמן בבית בשאר מיני עשיה.

אחד'שרה לאחד'שרה אלפיים ותשע.

שנתיים עברו מאותו היום שהתחלתי לעבוד בחברה.

זה לא היה כאן, זה היה בעיר אחרת.

בינתיים עברנו משרדים,

ואת האוטו שנתנו לי בהתחלה, לקחו ונתנו למישהי אחרת.

אני קיבלתי העלאה קטנה בשכר וקניתי אוטו שהוא שלי (גם של הבנק, אבל למה להיות קטנוניים).

גם החלפתי תפקיד, אבל גם זה הפך משעמם אחרי תקופה.

אחד'שרה לאחד'שרה אלפיים ותשע.

נותנים לי פרוייקטים חדשים ותהליכי עבודה חדשים ואחרי שאני מעלה אותם הילוך לשלב של רגולציה, מעבירים אותם הלאה.

אין לי כבר כח לפרוייקטים נוספים.

אני רוצה ללכת הלאה,

רק אין בי את התעוזה.

גם לא את האמונה.

אחד'שרה לאחד'שרה אלפיים ותשע.

נשארה לי רק האהבה.

לעצמי, אלא מה?

אחרת לא הייתי יכולה.