צמח בר

הרעל שנמסך בתוכי.

לא רוצה לתת לו לצאת.

אבל אני צריכה לתת לו.

אחרת ירעיל אותי.

אבל לא רוצה להרעיל את הסביבה.

לא מגיע.

איך נפטרים מהרעל הזה?

אני לבד עכשיו.

לבד בהרגשה.

איש1 ממשיך להתקשר.

לא אמרתי לו שזה נגמר.

אני אף פעם לא אומרת.

אני יודעת שאני צריכה

אבל אין לי כח להגיד.

אין לי מאיפה לשאוב את הכוחות הללו.

הוא ממשיך לבקש להיפגש.

כועס שאני לא רוצה.

כועס, שאני לא מגמישה את לוחות הזמנים שלי כפי שעשיתי בעבר.

אין לי חשק לפגוש אותו.

אין לי כח להגיד לו.

אני מדמיינת את הסצינה הפוטנציאלית הזו, ואחר כך נשארת בלי כוחות.

גם האיש מקופת החולים ממשיך להתקשר ולרצות להיפגש.

גם איתו אני לא רוצה להיפגש.

גיליתי שקר אחד נוסף עליו.

שקר יותר מדי מהותי.

וגם אם השקר מצביע על משהו אחר, שניתן לטפל בו, אני לא כאן בכדי לטפל.

עכשיו אני לא רוצה לאהוב.

אני רוצה לכעוס.

אני רוצה לפגוע באחרים.

כפי שנפגעתי אני.

אני רוצה שיתאהבו בי, ולזרוק אותם.

אני רוצה להכאיב להם.

ושיבכו.

כן שיבכו.

גם אם לא מסוגלים.

אני שונאת אותם.

זו השדה הרעה שבי.

הרעה והרגישה.

זו שנפגעה ולכן רוצה לפגוע בחזרה.

אבל יש אחרת בי, זו שמודעת.

שיודעת שזו לא השיטה

(אם זו לא השיטה להירפא, אז מה כן? אם ניתן לזמן לעבור בלי להוציא את הכעס והכאב, הם יהפכו לפצעים ממוגלים, והכאב רק יחפור בתוכך. אולי עדיף להוציא את כל הרעל מתוכך עכשיו, לפני שירעיל אותך לגמרי, תוציאי ותשארי נקייה מאותם רגשות רעים. אולי עדיף כך)

אבל למה לפגוע באחרים?

מה עשו שמגיע להם?

אני לבד עכשיו, גם לא רוצה להיות ביחד.

לא יכולה להיות ביחד עכשיו.

יותר מדי רעל, וכעס.

עכשיו לא אועיל לעצמי, ולא לאחרים.

רוצה לאהוב, רוצה לישון מחובקת, רוצה לצחוק באינטימיות, רוצה להיות חבר.

רוצה מישהו בלי קומפלקסים שירצה את שרוצה אני.

רוצה להניח ראש על כתף.

רוצה להיות מסוגלת לבכות. בכי כזה של שיחרור ופורקן.

רוצה להיות מסוגלת לצרוח עד לב השמים.

רוצה לעוף לשמים.

רוצה חיוך בבוקר, והרגשת ריחוף כל היום.

רוצה לחכות שהיום כבר יגמר.

רוצה לרצות שהלילה לא יגמר לעולם.

רוצה לנסוע לטייל.

בכל זאת כן רוצה ביחד.

רוצה להתנקות.

רחוק מכאן, כל כך רחוק, שם הקשת בעננים, נוגעת, לא נוגעת, והצבעים יותר עזים, אבל לא חזקים.