צמח בר

אין פה איזו מכונה של וריייאטי, או משהו? אני מתה מרעב, אמרתי לו.

נועם משך בכתפיו, כאילו אין לו מה להגיד ומשך בזרועי, בכדי להתקדם.

אני נתקעתי במקום שעמדתי בו, ואמרתי, אני לא זזה מכאן.

אני מתה מרעב, מתה מצמא, וכואב לי הראש.

נו כבר, פקעה סבלנותו של האיש.

הם מחכים לנו.

נראה לך שאני אבוא ככה?

אני חייבת להתרענן, להחליף איזו חולצה, לשתות משהו.

שומעים את הקיבה שלי עד דמשק.

אני מתעלפת עוד מעט.

מה מתעלפת, מה?

כולה אכלת לפני שלוש שעות. ומה רע באיך שאת נראית? אני אוהב את מה שלבשת היום.

זה היה בבוקר, ומאז עברו כמה שעות, וכולם ראו אותי לבושה ככה.

אני צריכה לחדש את האיפור שלי, והתיק שלי לא עליי.

ממתי נעשית כזו?

כזו, מה?

נו, את יודעת...

לא אני ממש לא יודעת.

טוב, לא משנה, עזבי את זה עכשיו. בואי נלך.

לא, אני לא זזה מכאן עד שאתה מסביר לי למה התכוונת.

והוא פתח עליי פה ושאג- מה עובר עלייך בזמן האחרון, פעם חשבתי שאני מבין אותך. אבל בזמן האחרון את נהיית ממש פקאצה.

זו הפעם הראשונה שראיתי את נועם מאבד את סבלנותו, כל כמה שניסיתי לא הצלחתי.

התכווצתי, והתחלתי ליבב.

מה פקאצה, מה?

אני?

ככה אתה קורא לחברה הכי טובה שלך?

Soon to be not

הוא סינן מבין שיניו, ואני רק הגברתי את בכיי.

הבנאדם היחיד שמסוגל ככה לעצבן אותי.

רק היא מסוגלת.

עמדתי מולה שואג כמו אריה, הגרון שלי כואב ממאמץ שלא היה רגיל אליו, ופתאום קלטתי אותה.

היא עמדה בפינה, מכווצת כולה, מפוחדת ממשהו נעלם, עיניה ענקיות, פניה חיוורות.

ניגשתי אליה, ואספתי אותה בחיבוק.

היא נצמדה אליי, רועדת כולה. מייבבת לתוך כתפי.

אני לא יכולה ככה.

ליבי החסיר פעימה, מעולם לא ראיתיה כך, הילדה, שגדלה לנערה, שהתבגרה לאישה, שתמיד הייתה עצמאית כל כך, סוליסטית, לא מבקשת עזרה, לא מראה סימני חולשה, חזקה תמיד. לא נזקקת לאדם.

ליטפתי קלות את שיערה, ואמרתי, יהיה בסדר, מספיק להתבכיין, זה לא מתאים לך.

יאללה, מחכים לנו.

אני בטח נראית זוועה,

את? בחיים לא, בואי נזוז.

היא הביטה בי שוב, אתה חושב ש...?

לא, אין סיכוי, אמר בפסקנות.

והתחיל ללכת.

חכה רגע, צעקתי אחריו, בעודי מנסה לאסוף את עצמי.

אני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון.

מילמלתי ביני לבין עצמי.

ולפתע האדמה רעדה.

חשבתי שזו רק אני, אבל גם נועם נעצר.

שעתיים אחרי זה, ראינו אותם יוצאים, מאובקים לגמרי מהריסות הבניין שנחצה לשניים בעת רעידת האדמה.

מזל שאנחנו על הר, הצונאמי לא יגיע אלינו, ציחקקה בהומור שחור, כהרגלה.

נועם נפנה להביט בה, בלי מילה.

והיא הביטה בו בהתרסה.

משהו עבר ביניהם, אמרתי לעצמי.

ראיתי אותם גדלים ביחד, חברים טובים, בלתי נפרדים אלא רק כשהיה לה בן זוג וזה תמיד היה זמני.

והוא,משונה, מעולם לא ראיתי אתו עם מישהי.

הוא הושיט אליה את ידו, והיא כרכה אצבעותיה בשלו, וכך הלכו.

 ****

סיפור בדיוני לחלוטין.