צמח בר

למה לא כתבת על
אתמול, הוא שאל לאחר שקרא את הפוסט היום ברבנית.

עוד לא הספקתי
ועוד לא עיכלתי, הייתה התשובה.

מה שהוא עדיין לא
מבין או יודע זה שמעולם- בשום מקום עבודה לא נתתי למישהו לבקר אצלי במשרד, לעשות סיבוב בקומה,  להכיר לו את אחד הבוסים שלי- שאני מתה עליו אגב,
ואת שאר עובדי המחלקה, הבוס השני בחו"ל, אחרת גם איתו היה מפגש. ועוד ישבנו
במשרד ושוחחנו במשך שעה. זה מעולם לא קרה. אפילו לא עם הבעללשעבר, שעבר באותה חברה,
אבל בעיר אחרת.

אני מדברת איתו.
בלי הפסקה. שיחות עמוקות וארוכות. אני מדברת.

לא וואצאפ, לא
מיילים – זה גם כמובן, אני הרי חולה על המילה הכתובה, אבל טלפונים. שלוש ארבע
פעמים ביום, וכל שיחה ארוכה.

אני.

מדברת.

איתו.

בקלות.

לא רק מקשיבה.

אני נפתחת אליו.

מופתעת מעצמי.

הוא יודע עליי
דברים אחרי זמן כל כך קצר, ש-שוגר אחרי עשר שנים חברות קרובה וצמודה, שמעה והכירה
ממני. ולא שאני מתביישת במשהו. אני לא מדברת על עצמי כמעט (מזל שלי ששוגר יודעת
להקשיב גם כשאני לא מדברת).

כלומר על הזיונים
שלי אין לי בעיה לדבר, עם כל העולם, אבל על עצמי?

אני מקשיבה.

ואני עושה זאת
נפלא.

לדבר?

זו הבעיה.

ואיתו אני מדברת בלי
בעיה.

הוא היה אצלי היום
במשרד (מזל שהיה יום מאוד שקט יחסית אצלי בגיזרה).

הוא ישב במשך שעה
אצלי מול השולחן שלי ודיברנו ולא על ענייני עבודה.

פתאום אני מעכלת.
מנערת את הראש, מנידה. מופתעת מעצמי.

תחושות הבטן שלי
לא טועות.

זה רק הפחדים
שבאים מהראש.

זה הולך להיות
שונה מכל מה שאני מכירה.

***

יום הנישואין שלי
היום.

שלושעשרה שנה. 

תמונה: