חלמתי הלילה.
כמו כל אדם, כמו כל לילה.
חלמתי בלילה.
או שזה היה לפנות בוקר.
בכל מקרה זה לפני שהתעוררתי.
וזכרתי את החלום.
חלמתי שהאוטו של אבא שלי נגרר וצריך לשחרר אותו וזה לא בסדר שהוא נגרר כי יש לו תעודת נכה.
ואנשים –משפחה מגיעים לאמא שלי בכדי לחגוג, ואין לה שתיה חריפה והיא מגישה יין קידוש מתוק ועבש מדי, ואני אומרת לה שיש לי בבית שיבאס, ואני אביא אותו, והיא כמובן אמרה שאין צורך ואני התעקשתי.
עוד לפני כן- כלומר עוד לפני שגרר את האוטו, אני שוכבת על ספה (הספה?) בסלום. מביטה מבעד לחלון הגדול והוא ניגש אליי ומראה לי שיר שכתב והדפיס ועשה למינציה ועכשיו הוא תלוי על חזהו. השיר מכוון אליי, ואמר כמה הוא אוהב אותי, ומתגעגע אליי ושאני כל חייו. ואני מתרגשת ומתחילה לבכות מרוב התרגשות (אני?!) ומאמצת אותו אל ליבי.
מי זה הוא? תשאלו, הוא זה שניהם, לפעמים פניו של אחד לפעמים פניו של אחר.
לעיתים טעם נשיקתו של האחר, וחיבוקו של האחד.
ונשארתי עם החלום חושבת גם בקומי, ומהרהרת גם בלכתי.
אז הבנתי, לא רק בראש, שהתקופות שחייתי עם שניהם, היו תקופות שבהן חוויתי התעללות ריגשית (ולא לראשונה).
אלו היו תקופות בהן התחננתי למעט חום ואהבה, ולו במילים, שבהן הייתי כל כך זקוקה לקבל את המגיע לי ולא נותני.
עכשיו כשאני חושבת על כך, לבעלי שאמרתי שאני אוהבת אותו ושיקרתי לו, ואכל אותי לחשוב שאני משקרת לו, אבל לו לא הייתי אומרת, והוא היה כל כך זקוק ונזקק, הרי היה זה בגדר התעללות, לא כן?
לא להגיד אני אוהב אותך,
זו נכות ריגשית,
להוסיף לכך זילזול בלוחות זמנים,
לשכוח את תאריך יום ההולדת,
לאחר שהתבקשת לפנות את אותו היום,
וחוסר התייחסות מוחלטת לשעות שינה,
(לא שלך אלא של בת זוגך)
וחוסר התחשבות בצרכיה,
זו כבר התעללות ריגשית.
די לא יותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
