צמח בר

היום, בשיחת טלפון עם אחד מהמנהלים הבינוניים של ספק השירות העיקרי
שמולו אני עובדת בנוגע לאחד העובדים הכפופים אליו:

"אני מקבלת ממנו את התחושה שהוא רועד מפחד כשהוא שולח אליי
מייל"

צוחק, "נו מה את רוצה, הרווחת את זה ביושר" (הוא חושב שהוא
מעליב אותי בזה?)

צוחקת גם אני, "בזכות ולא בחסד ואני מעדיפה שישאר כך" (מתעלמת
מהחץ שכוון ביד עלובה)

בסוף היום, אני מספרת את זה למנהל אחר (נו כולנו מנהלים היום, אף אחד
לא עובד) אצל ספק שירות אחר/מתחרה/נוסף, אדם שמכיר אותי עוד מתחילת ימיי בתחום ואומרת
לו – "רק מי שמכיר אותי באמת ועובד איתי צמוד יודע, שאני לא כזו מפחידה"
ושנינו צוחקים, כי אני באמת לא מפחידה, רק קצת מחורפנת והרבה חסרת סבלנות ועוד
יותר מזה – פרפקציוניסטית.

אחר כך, בערב, בבית, בביני לביני, אני ממשיכה לחשוב על זה (עיבוד מידע
ריגשי איטי זו אני) ומבינה ש – רק מי שאינו בטוח בעצמו מבחינה מקצועית חושש ממני. כי
מה לעשות – כבר אין לי סבלנות. כן, אני יכולה ללמד ולהדריך אבל במידה מסויימת,
ובתנאי שלמודרך יש ידע בסיסי.

 מכירים את השיטה הישראלית של
לזרוק מישהו למים העמוקים ושילמד לשחות תוך כדי?
הבעיה היא שמי שלא יודע לשחות, חובט במים בניסיון לצוף ולשרוד מעל פני המים מעלה
גלים ומשפריץ על כל סביבתו.

אז אני המים העמוקים, וכשחובטים בי יותר מדי בשאלות מטופשות חסרות ידע
מקצועי– המפלצת מלוך נס מתרוממת מעלה והיא נושכת.

והנשיכות שלה (שלי) כואבות.

מאוד.