ואחרי שנים של דיאטה חריפה, והסתפקות במאכלים עבשים דלי ויטמינים, וחסרי טעם. דיאטה חריפה, שבמהלכה, כמהת למשהו שלא ידעת לקרוא בשמו, וגם לא זכרת שפעם, בעבר הרחוק מאוד, טעמת ממנו (והוא החמיץ). דיאטה שבה הסתפקת במה שהחיים זימנו לך, והתפשרת על כל פקועיות הטעם שלך. אחרי שנים של דיאטה כזו, את פתאום מריחה את ריחו של מאכל אחר, עשיר יותר וטוב יותר, ואת אומרת לעצמך, מממ... כזה אני רוצה, ואחר כך טועמת טעמו של מאכל אחר, עשיר עוד יותר אפילו, ואומרת לעצמך, זה המאכל האהוב עליי ביותר, ולא טועמת את טעמו לעוד הרבה זמן, ואז שוב טעימונת קטנטנה, שמחדדת את חושייך, ואת מנסה שוב את מאכל הדיאטה שחשבת שהוא האהוב עלייך ביותר ורואה כי טעמו באוש עלייך, ופונה שוב למאכל החדש העשיר יותר בויטמינים, ובטעם, ובמרכיבי תזונה מלאים יותר, בריאים יותר, ועדיין מפנטזת עליו, ושוב את טועמת, ושוהה בקירבתו, וצופה בתהליכים ההתבשלות, ושומעת איך אנשים אחרים מתייחסים לאותו מאכל, ופתאום ניתן לך מאכל אחר, נוסף, מבושל מעט יותר, גם הוא כמו האחרים לא לגמרי מלא בכל מרכיבי המזון שאת זקוקה להם, אבל הם לא חיוניים לך, ואת אומרת לעצמך שוב, רגע, ואולי זה...
ואת ממשיכה לחשוב בינך לבין עצמך, ובעצם מבינה, כי הדיאטה שכפית על עצמך בעבר, הדיאטה שוויתרת עליה זה לא מכבר, לא הייתה הכרחית. פעם חשבת שהמאכלים הדיאטטיים שאכלת הם המאכלים היחידים שיש בנמצא, ואת מגלה שיש הרבה יותר בעולם לאכול, והרבה יותר טעים, ואין צורך בדיאטה מיוחדת.
ואני נשארת עם טעם טוב בפה, חיוך על השפתיים, וחום נעים בגוף.
יהיה אשר יהיה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
