צמח בר

בעל המכולת שבה אני עורכת את קניותיי הוא בחור צעיר כבן 25. יש לו כבר שלוש מכולת, כל אחת בעיר אחרת. יש לו חלום חיים. להיות בעל סופרמרקט פרטי ענק או אפילו רשת, משהו בסגנון "חביב".

מישהו אחר שעבדתי איתו בעבר, חלום חייו הוא להיות נהג אוטובוס. בינתיים, עד שיתקבל לקורס נהגי האוטובוס שהיה מועמד אליו, נהג על משאית לפרנסתו וחלם על אוטובוסים. מגיל קטן הוא רוצה להיות נהג אוטובוס, אמר בקול מתנצל. הוא התקבל לקורס, כבר לא נוהג על משאית.

בתחילה, כששמעתי על החלומות שלהם (כל אחד בנפרד), תמהתי. איזה מין חלומות אלו. מילא לחלום להיות זמר, או דוגמן, או מדען או טניסאי. אבל נהג משאית? בעל מכולת?

אלו חלומות קטנים. מה יש לחלום אותם? שאלתי את עצמי.

אבל אלו הם חלומות. חלומות של אנשים. שאיפות, תקוות, מטרות. יעדים שהולכים ומתקדמים לקראתם, כאלו שאתה בונה את עצמך אליהם.

זה הרבה יותר ממה שיש לי.

אני מעולם לא חלמתי.

לא שאפתי להיות דבר כזה או אחר.

לא היה לי יעד. לא מטרה.

לא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.

וגם היום כשאני כבר גדולה, מה לעשות, הזמן לא עוצר מלכת, עדיין אינני יודעת מה אני רוצה להיות.

אולי בגלל זה אני נעה ונדה בעולם, מחפשת את עצמי, תלושה, לא ברורה, לא וודאית, וכל רוח קלה סוחפת אותי לכיוון אחר.

חלומות, אפילו הם קטנים בעיניי, הם דבר טוב.