צמח בר

יום סתיו של חורף לא מכאן.

השמים צבועים באפור של עננים שמכסים אותם לגמרי. אלו עננים בהירים, שיחכו עוד הרבה זמן עד שיבוא הגשם.

הרוח נושבת בחוזקה מעיפה ניירות מתגלגלים, וכובעים של אנשים מתכרבלים במעילים וצעיפים.

היא יושבת על ספסל. מביטה במים הגועשים, המקציפים, הגלים הרועמים.

מלקקת את המלח מעל שפתיה.

אנשים עוברים ושבים, ממהרים להיסתתר מפני הרוח הקרה.

היא מביטה במים.

עיניה מרוחקות, נעוצות בנקודה לא ברורה במים הרחוקים.

שיעערה הארוך מתבדר ברוח, קצוות שיערה חובטות ברכות בעיניה, בפניה, מסתירות.

היא קמה, הולכת לכיוון המזח.

 היא לא עטופה במעיל, צעיף אין לה, גם לא כובע שיעוף ברוח, חצאיתה מתרוממת, חושפת שוקיים.

היא הולכת כמהופנטת לאורכו של המזח, לא חשה את הקור, את חבטות הרוח בה, בבגדיה, בשיערה.

היא מגיעה עד קצהו של המזח.

מזח סירות מעץ כמו שרואים בסרטים ישנים, נעוץ במים, אין סירה שקשורה אליו.

היא מביטה אל מרחקי הים.

אין כלי שיט הנראה בשטח.

והיא עומדת, ממתינה.

 ***

זה הפוסט שהיה אמור לעלות אתמול בערב