צמח בר

שבת ראשונה לבד.

בעצם לא עשיתי משהו אחר משהייתי עושה איתו.

אבל היה לזה טעם אחר.

קמתי, התקלחתי, התיישבתי עם כוס הקפה וסיגריה מול המחשב, מרחתי כמה שעות, חיממתי אוכל.

התלבשתי, נסעתי להום סנטר בשפיים לקנות כבל מאריך, ועוד שאר דברים, עוד לפני שהגעתי לפנייה, חשכו עיניי, שכחתי שעם ישראל אוהב לקנות בשפיים בשבתות. עברתי לנתיב השמאלי, עד נתניה, לטיב טעם, שם השכבתי 400 ש"ח - מוצרים בסיסיים לבית בלבד.

אין לי כיריים, כך שלבשל אני בינתיים לא.

אבל לא על כך רציתי לדבר.

בשעות הבוקריים, מתישהו לפני ארוחת הצהריים, נשמע קול ילדים משחקים בכדור. וילדים כמו ילדים בעת משחקים, צועקים, צוחקים, מדברים בקול רם, ובבוקרה של שבת שקטה, כשהתנועה לא סואנת כתמיד, קולם נשמע ועוד איך.

אושר, הרים ראשו מחיקי, שם מיקם עצמו, והקשיב, באזניים זקופות, ועיניים פקוחות. סובב ראשו אליי, בשאלה אילמת, וחזר להקשיב.

מקשיב לילדים.

הוא לא רגיל לשמוע דברים כאלו.

ושאלתי את עצמי, מדוע הוא לא רגיל לקולות הללו, הלא גרנו בבניין שאיכלס בעיקר זוגות צעירים עם ילדים.

אחר הצהריים, הבנתי את התשובה.

הילדים ששמענו בבוקר היו מלאים בשמחת חיים.

בשנתיים שגרתי שם, מעולם לא שמעתי שמחת חיים כזו.

זו שמחת החיים שאני הפקתי מגרוני כשהייתי ילדה, ושמעתי אחר כך, כשהתבגרתי.

זו שמחת החיים ששמעתי כל בוקר מגורנן של ציפורים, וחזרתי לשמוע שוב.

השבוע, כשהנהג של ההסעה החזיר אותי בלילה מהעבודה.

נסע ואמר, או זה כמו באירופה.

טוב, הייתי אומרת שהוא קצת הגזים.

אבל זה עשה לי טוב, לחזור לעיר שאני אוהבת, למקום שהתגעגעתי אליו כל כך.

לחזור הביתה.