צמח בר

ואולי, אחרי שהכל יגמר, אתקשר אליך, ואומר לך, תשמע, אתה האיש.

אתה האיש, שמאז ומתמיד אהבתי, אתה האיש היחיד בעולם, שרציתי איתו לעשות ילד.

ואולי, יהיה לי האומץ להיחשף כך שוב בפניך.

ואולי אוכל להגיד, אתה היית האיש.

ואולי תהיה, ואולי לא.

אבל אתה היית האיש.

הזה.

ההוא.

ואולי כך אוכל לסגור מעגל, ולפתוח אחר, חדש.

כן, אני עדיין חושבת עליך, מתגעגעת אליך.

ויותר מתמיד חושבת שלא, זה לא יכול להיות ביננו.

אני כבר לא מי שאתה מכיר.

אני כבר לא אוהב את האיש שאתה.

אבל האני הישנה, זו שתמיד הייתה, זו שתמיד תהיה, גם כפי הנראה תמיד תאהב.

ולא אוכל לתת לך לקרוא בזה בלוג.

ולא אוכל לתת לך להיות חלק ממני.

לפעמים בלילה אני מתחבקת עם השמיכה, מלטפת את החתול הישן לצידי, ומדמיינת את זרועך חובקת אותי מתוך שינה.

ראבאק, למה לא נגמרת לי?

למה אני לא הולכת משם.