צמח בר

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מחליטה.

כלומר, כולם מחליטים, אבל אני מחליטה לבד.

כשהייתי בשבוע הראשון של שנת הלימודים בכיתה ד' - באו ושאלו אותי אם אני רוצה לקפוץ כיתה, אני היא זו שלקחה את ההחלטה.

בלי להתייעץ עם ההורים, ובלי לשאול שאלות (ידעתי שזה נושא שנדון בבית לא אחת ולא פעמיים).

מאז, אני מלווה את עצמי בהחלטות אישיות עצמאיות, אינספור כאלו.

אף לא אחת מהן לוותה בהתייעצות, שלא נדבר על השענות. מעולם לא סמכתי על מי, שיוכל לדעת את איך שאני מרגישה, שיוכל לייעץ, שידע מה הכי טוב עבורי.

אני לעצמי ביני לביני עשיתי את החושבים, ולא היה מי שידע את מערך המחשבות, המסקנות והסיבות שהביאו אותי לכל החלטה שעשיתי.

בחודשים האחרונים, למדתי מעט, מעט.

למדתי לפתוח את הפה, למדתי להביע את השיקולים שלי, למדתי להגיד, זה אני רוצה, זה לא.

למדתי לשאול אחרים, למדתי לשמוע את דעתם, ולמדתי, שאולי נקודת ראייתם עשויה לעזור לי בקבלת ההחלטה.

למדתי שלא תמיד אני היא זו היודעת מה הכי טוב עבורי, לעיתים, מישהו אחר, רואה דברים אחרת, ויכול לשפוך אור על דרכים או אפשרויות שלא נראו עד כה.

עכשיו אני צריכה לקבל החלטה, שעשויה לשנות את מראה חיי בשנה הקרובה, שתשפיע על סדרי מגוריי (שוב, או אולי), על חשבון הבנק שלי, על העבודה שלי, והכי על הקריירה שלי.

יש יותר מדי מהלכים לשקול, ואני שוברת את הראש.

אני לא טובה בשחמט (אבא שלי מעולם לא לימד אותי), ואת תורת המספרים לא למדתי מעולם, למרות שתמיד רציתי.

למרות שיש סביב הרבה מאוד אנשים שיודעים, ועוזרים ומייעצים, ואני בשמחה מקשיבה, חסרה לי עוד דעה אחת לשיחה.

משהו חסר לי, כתף להתפרק עליה, או סתם להתרפק.

הייתי רוצה שתושט לי יד עכשיו, אותה אוכל לתפוס ולהישען עליה.

אני אדם שהוא די לבד.

די עצמאי, ודי מסתדר עם זה.

אני יודעת שאם תהיה לי זוגיות אי פעם, זו תהיה זוגיות מעט אחרת. לא נתפסת ברשת הקטלוגים הרגילים של זוגיות.

לא סתם פמה שלחה לי את הלינק הזה.

אבל לעיתים זה נמאס להיות לבד.

לעיתים אני זקוקה למי שיהיה שם, שאוכל לספר לו על יומי, על חברותיי, על ההחלטות שאני מתלבטת בהן.

לעיתים רק מילה אחת מספיקה.

***

נראה לי מעט אגוצנטרי לשתף את העולם החיצוני בבעיותיי הקטנות והקטנוניות, כשיש מסביב בעיות כאלו גדולות....