כחלק מהמעבר שלי חיי רווקות/גרושות התחלתי פתאום לרצות לצאת לבלות, להכיר מחדש את חיי העיר ה"זוהרת".
הבעל, שבשבילו יציאה מהבית לקנות טייק אווי מהסינית הכשרה הממוקמת על הכביש הראשי מוצף האוטובוסים, בואכה "עה"ק" בה גרנו (והחוף שלידו היא יושבת הוא הדבר הטוב היחידי שיש בה), הייתה יציאה לבילוי בהא רבתי, לא בדיוק הבין בשביל מה צריך לצאת, הלא הכל יש בבית. רק לאחר שאמרתי שאני רוצה לעזוב, הסכים במסגרת החיזורים ונסיונות השיקום הכושלים, לצאת מדי פעם בפעם למסעדת סושי שנפתחה על הטיילת, לא רחוק מביתנו. רק אז הבין מה מנע ממני.
מעולם לא הבין מה יש לו לשבת בבית קפה, עם חברים.
לשבת לשתות משהו?
הצחקתם אותי, מחניק מדי, העשן של הסיגריות מפריע לו, המוזיקה עושה לו "בום, בום באזניים" ,(ציטוט), הוא לא שותה (בשבילו- מאלט לייט- זה בירה חזקה), ובכלל הוא לא מבין בשביל מה.
האמת שזה התחיל בשנים לפני כן, המעטתי בבילויים בעיר הגדולה. לא שלא ביליתי, אבל לא רצתי כבצעירותי, לכל מקום חדש שנפתח, עוד לפני שנכתב עליו במדורי הביקורת והרכילות. אבל את מכת המוות הממשית נתן לזה בעלי. לא, אני לא יכולה להאשים אותו. אני לא יודעת אם הוא נתן לזה את מכת המוות, או דווקא משום שאני מתתי, מהבחינה הזו ומכל בחינה אחרת, למעט הרפואית, בחרתי בבעלי, שלא היה בכוחו להחיותני.
עם ההתעוררות שאני חווה בשנה האחרונה, בתהליך ארוך של חיות חדשה, אני מתחילה לחזור לעצמי לאט לאט, בין אם זה בחזרה למידות שאותן לא חזיתי על עצמי מזה למעלה מעשר שנים, בין אם זה בתהליך מחשבתי, או בתהליך ריגשי, ובין אם זה ביכולת התמודדות (אפעס, אני עדיין צריכה את ההורים שלי שיעזרו לי כלכלית) עם מצבים כאלו או אחרים. עם תהליך ההתעוררות הזה, על הדרך כנראה גם ניצבים מקומות הבילוי, שאני מתחילה לחוש לראשונה מזה זמן רב, את הצורך, הרצון, החשק, התאווה לצאת לבלות, לרקוד, לשתות, לפטפט עם אנשים, לשבת על הדלפק לפלרטט עם הגברים שסביבי, לצחוק, והרבה.
וואלה, מתאים לי ללכת להוריד איזה כוסית משקה, או שתיים, או בקבוק.
ואולי יבוא עוד משהו בדרך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
