כמו שבוודאי שמתם לב, נדיר למדי שאני מתייחס בבלוג לנושא החם, נדיר כמעט כמו האפשרות שאני אדע מה הוא הנושא החם או על שום מה ולמה הוא חם כל כך ולמה אי אפשר לקרר אותו קצת כי, בינינו, קיץ עכשיו וגם כך אני מזיע וסובל. אבל דווקא הפעם, במקרה לגמרי, נכנסתי אל דף העריכה ומשכה את תשומת ליבי כותרת פחות בנאלית מאשר "הבחירות-קווים לדמותן" או "טוקיו הוטל ואני" או מה שזה לא יהיה ששמים שם כשאני לא מסתכל. בכל מקרה, ובלי (יותר מדי) קישקושים מקדימים, 10 שורות שתפסו אותי:

1. "כורסה נוחה זה התחלה של סוף" (עמיר לב, "אל תדאגי", מתוך "לפעמים אני מאושר") - כשעמיר לב כתב את השורה הזו, אני מנחש שהוא בוודאי התכוון לכך שכל החיים את רץ ממקום למקום, מטייל, עושה, משנה, לומד ואז פתאום שוקע בכורסה נוחה, מטאפורית פחות או יותר ומתחיל להתנוון ואז מתחילה איזו התדרדרות לקראת הסוף הבלתי נמנע. אני, בתור מישהו שתמיד היה חובב כורסאות נוחות ולא בהכרח מפחד מסופים כאלו ואחרים, דווקא מעדיף לשקוע בכורסה הנוחה שלי ולהבין שהסוף יגיע בכל מקרה, שהוא יכול לבוא היום, מחר או בעוד 100 שנים ורמת השליטה שלנו על תזמונו נמוכה בהרבה משאנחנו חושבים, אז לאן כולם רצים כשיש כורסאות נוחות למכביר?

2. "אני מרשה לעצמי, עם קצת דמיון חופשי/ את שנינו ביחד, את ואני/ אבל את לא איתי, זה רק בראשי" (יצחק קלפטר, "דמיון חופשי", מתוך "מחזיק מעמד") - בתור מישהו שמבלה חלק גדול מחייו בתוך ראשו ומדמיין את מה שהיה יכול להיות, מה שיכל לקרות ואת מה שעוד יכול לקרות וכנראה לעולם לא יקרה, השיר הזה, ובעיקר השורה הזו, הן אולי אחד המייצגים הטובים ביותר של החולמים שכל הפנטזיות הנפלאות שהם רוקמים להם בתוך הראש (כמעט) אף פעם לא משתחררות להם החוצה. ובכל זאת, ולמרות הכל, אולי זה טוב יותר שלכל אחד יהיה איזה עולם מושלם בתוך הראש שאליו תמיד אפשר לברוח כשרוצים.

3. "אחרי הכל כולנו, רק קצף נמוג של ים" (דני רובס, "קצף נמוג של ים", מתוך "מסגרות") - כי למרות ועל אף הרצון של כולנו בחיי נצח, בהמשכיות, בחיים שלאחר המוות, בגלגול נשמות, בגן עדן, בגהנום או באלוהים שייתן לנו תעודת שליש רגע אחרי שמכסים אותנו בדליים של חול ועפר, אנחנו בסך הכל קצף נמוג של ים, יפים ברגעים שניתנו לנו ונשכחים לא הרבה אחר כך.

4. "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם" (שלום חנוך, "אל תקרא לי עם" מתוך "ערב ערב") - כי לכולנו יש צורך להשתייך למשהו לקבוצה, לעם, למה שזה לא יהיה, ולכולנו יש צורך לקטלג את כל האחרים לתוך קבוצות, לשים אותם בקופסה כדי שיהיה לנו קל יותר להתמודד איתם, אבל בסופו של דבר, אדם נשאר אדם ולמרות שקל יותר לחשוב כך, הוא אף פעם לא עם.

5. "את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם" ["האמנם (את תלכי בשדה)" לאה גולדברג, בביצוע של חווה אלברשטיין, מתוך "כמו צמח בר"] - לאה גולדברג כתבה את השיר בתגובה לנתן אלתרמן שטען שאין לכתוב שירים רומנטיים בעיתות מלחמה. ובכן, יכול להיות שזה לא מאוד מוסרי ושהאינטרס הלאומי יפגע מכך, אבל בתור מדינה שנמצאת, בצדק או שלא בצדק, במלחמה כל הזמן, לא הגיע הזמן שנתעסק קצת בדברים אחרים?

אני יודע שהבטחתי 10 שורות ואולי גם יהיו 5 נוספות בפוסט הבא, או אולי בזה שאחריו, אבל במילותיו האלמותיות של דאגלאס אדאמס: "לא עכשיו".