יש לי איזה עטלף שאני צריך לגרד מאיזו ספה.

כל יום, פחות או יותר, בזמן המועט שנשאר לי להקדיש לאינטרנט, אני מוצא את עצמי קורא בבלוגים של אנשים אחרים שמספרים על כל מיני דברים הנקראים בשפת העם "חיים" ותוהה לאן נעלמו ה-"חיים" שלי. זה לא שבאיזשהו שלב בחיי היו לי יותר מדי מהם, בתקופות הפרועות שלי הייתי יוצא פעמיים בשבוע, משתכר פעם בחודש ומזיין פעם בחודשיים איזו סטוצית אקראית, אבל בשבועות האחרונים אני מחלק את מיטב זמני, מירע זמני וכל מה שביניהם בין העבודה שאוטוטו מגיעה לשיא העומס השנתי שלה ובין המיטה שכתוצאה ישירה מעומס העבודה מגיעה גם היא לשיא העומס השנתי שלה, אם כי לצערי לא מהסיבות הנכונות. אפילו כשאני כבר יוצא לאיזה פאב ללגום חצי בימיש צוננות וללעוס נקניקיות דם ארגנטינאיות אני מתחיל להתנמנם אחרי שעה פחות או יותר, ככה בסביבות 10 בערב, חוזר הביתה, נוחת על הספה ואוזר כוחות במשך שעה וחצי כדי לעשות את הדרך המפרכת עד למיטה לשנת לילה שתמיד מסתיימת מוקדם מדי.

הייתי מוסיף גם איזו תובנה או מסקנה לסיום, או לכל הפחות איזה חידוד לשון, אבל... לא.