היום, ככה בסביבות 7 דקות ל-4 אחר-הצהריים, ישבתי אל מול המחשב על הכורסה שלי, פיהקתי פיהוק בינוני ועוד אחד קטן ואמרתי לעצמי שעכשיו (כלומר, 7 דקות ל-4 אחר-הצהריים, לא קצת לפני 8 בערב) יהיה זמן נפלא להשליך את בגדי העבודה המלוכלכים לערימת הכביסה ולהכנס למקלחת לסשן ארוך, מפנק חם ורטוב של מקלחת-תגלחת-סבון. עצמי הסכים איתי בכזו התלהבות עד שעכשיו (קרי-קצת לפני 8 בערב), אני עדיין רובץ על הכורסה מול המחשב בבגדי עבודה מלוכלכים, זיפים בני 5 ימים וגרביים מסריחות. לפחות את הנעליים הורדתי. כמובן שיכולתי לנצל את הזמן טוב יותר, לא רק אותו סשן לוהט מלפני שני משפטים אלא אולי גם איזו תנומת אחר-הצהריים שאחריה יפסיקו להעצם לי העיניים באופן ספונטאני כל כמה דקות, אולי גם השקייה טובה של אדנית הנענע או הכנת איזו ארוחת ערב עם סלט (עם המון בצל ושום) ושניצל וגבינה צפתית טובה ואיזה שתי פיתות קלויות בתנור.

ובכלל, ככה בכלליות ובאופן כללי ניתן לומר בהכללה שיחסי עם המימד הרביעי וניצולו למעשים בעלי תועלת הוא אחת מנקודות החולשה העיקריות שלי. שהרי הזמן, למרות מעקשים קלים בדרך כמו סרטים של סטיבן סיגל ותוכניות טלוויזיה הכוללות את דודו טופז, נוטה לחלוף באורח אחיד למדי מדקה אחת לזו שאחריה בין אם ביליתי את אותן דקות סרוח על כורסה בבגדי עבודה מסריחים ובין אם ביליתי אותו בדברים אחרים כמו לימוד של משהו מועיל כגון צרפתית או רייקי, כתיבה של איזה סיפור קצר, פשיטה לילית על עץ תות עמוס להתפקע בתותים מתוקים וכמעט-שחורים או משגל נסוג עם זוג שוודיות מברזיל. אבל לא, את הדקות הקצובות לי איני נוהג לבלות במעשי-תועלת מגונים מסוג זה או אחר, ואולי גם בכך יש איזה סוג של קסם חד-גוני, שלא לומר עציצי, שלא לומר בטלני, שלא לומר אולי תיקח את עצמך בידיים ותכנס כבר למקלחת?

כי עצמי, שהוא בדרך-כלל הדמות הדומיננטית ברגעים שלי ביני וביני, הוא מה שאנשים מעשיים היו קוראים לו קול ההגיון שבראשי. אותו קול שיודע בדיוק מה הוא הדבר הנכון והראוי להערכה שיש לעשותו כעת ואולי גם קצת אחרי כעת ולפעמים גם כמה רגעים אחר-כך. אבל ביני לבין עצמי, כך אני סח לי, כולנו יודעים שעצמי, על אף היותו הדומיננטי שבחבורה, אינו אלא אחד מני רבים ובדמוקרטיה כמו גם בראשי, הרוב קובע, וקביעת הרוב, לרוב, מרבה לקבוע שישיבה סרוחה על כורסה מול מחשב היא הקבוע והמקלחת, כמו גם התועלת, היא המשתנה החמקמק שאין לחזות מתי יפציע בחיי. כך שבסופו של יום, כשהאור האחרון בדיוק נעלם מהחלון שמסרב להסגר טלפתית ממקום מושבי, עצמי מוצא אותי סרוח ומסריח על כורסת מחשב ועוצם את העיניים רק לרגע, באופן ספונטאני.