בכל פעם זה קורה לי, אני מתיישב מול משחק כדורגל, משהו מהמונדיאל נניח, אולי איטליה נגד אוסטרליה, גרמניה מול קוסטה-ריקה, ארגנטינה וסרביה, לא ממש משנה. 5 דקות עוברות, פלוס מינוס, וכלום לא קורה, אולי איזה כמעט כאן או משהו שמתקרב לכמעט שם, אבל ממש כלום, ואני מתחיל לתהות למה לעזאזל מאות מיליוני אנשים יושבים עכשיו כמוני מול המסך ומסתכלים על הכלום הזה. לפעמים אחת הקבוצות מבקיעה ואז איזה מאיר אינשטיין או רמי וייץ צווחים באקסטזה ואנחנו רואים את אותו הגול, שברוב המקרים הוא לא הרבה יותר מאשר איזו דרדל'ה מקרית שבמקרה עברה איזה שוער מנומנם או גרוע מכך, פנדל מפוקפק וכך זה נמשך עוד ועוד.

לפעמים, פעם בשעה או שעתיים נטו של משחק פחות או יותר, קורה משהו באמת מעניין, איזה שער יפה במיוחד או מבצע אישי נאה, אבל לא הרבה יותר מזה, בשאר הזמן שממה ושיממון. אז אני עוצם את העיניים לכמה רגעים, כי בכל זאת, הסיכוי שאני אפסיד משהו שבאמת שווה לראות שואף ל-0, אחרי כמה דקות אני מתחיל לשים לב שהשדרן, מי שלא יהיה, מפריע לנימנום, אז אני מנמיך את הווליום בטלוויזיה. עוד כמה דקות הלאה ואני כבר בעיצומו של נימנום כבד בואכה שינה עריבה וכן הלאה והלאה עד שרעש אקראי מזכיר לי שאולי עדיף להגר למיטה כי לישון על הספה זה עניין לצהריים בלבד.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני בהחלט עוקב אחרי המונדיאל, אני בקיא בתוצאות פחות או יותר, יודע לשייך את רוב הזמברוטות והשוויינשטייגרים לנבחרת בה הם משחקים ולא מן הנמנע שאם תציבו מולי תמונה של וויין רוני אני אשאל אתכם מדוע אתם מציבים מולי תמונה של וויין רוני. לא רק זה, אפילו יש לי נבחרת מועדפת והיא, תאמינו או לא, איטליה. למה איטליה תשאלו? הסיבה די פשוטה, אני אוהד אותם כבר ממונדיאל 1994 בו כולם רצו שהם יפסידו לברזיל ורק אני חשבתי שלגאונות הכדורגלנית של רוברטו באג'יו מגיע גביע ומרפי, כמובן, צחק אחרון כשדווקא באג'יו היה זה שהחטיא את הפנדל המכריע. אבל בסופו של דבר, אחרי 26 וחצי סיבובים סביב השמש, טרם הצלחתי להבין למה ומדוע השעמום הזה אמור לעניין אותי, מדוע הוא מעסיק אנשים רבים כל-כך ומי אחראי לאותו חלק קלוקל בחינוך שלי שגורם לי להמשיך לעקוב אחרי הפיהוקון המשמים הזה. בינינו, כבר עדיף לראות לה-מרמור.