אני די בטוח שמעולם לא כתבתי על זה קודם, אבל בין שלל הרגללי המגונים אני חושב שהבולט מכולם הוא הקיבעון האוראלי. מסיבה כלשהי שאינה ברורה לי לגמרי יש לי צורך עז ללעוס כל חפץ סביר הנמצא בטווח ידי. ישנם את המובנים מאליהם כמו עטים, עפרונות או כל כלי כתיבה אחר הנמצא בסביבתי המיידית סביר להניח שימצא את דרכו אל בין שיני כדי לבדוק ולבחון עד כמה הוא לעיס, מה איכות המרקם ומתי הוא יקרוס תחת הלחץ ויתחיל להתפורר. אבל שם זה לא נגמר, שם זה רק מתחיל, עם השנים הפכתי לאומנות את השימוש בפיסות נייר (בדגש על דפים בגימור מבריק ממגזינים כגון בלייזר ודומיו) כחוט דנטאלי מאולתר, חתיכות פלסטיק תועות מחליפות את המסטיקים אותם אני מסרב באדיקות ללעוס וכלה בציפורני הידיים אותן אני כוסס באופן קבוע (כולל העור שמסביבן, ואם אתם חושבים שזה גרוע, אני רק יכול להתוודות שמכסיסת ציפורני הרגליים נגמלתי בסביבות גיל 10).

הבעייה העיקרית עם הפיקסציה שלי, כפי שרובכם בוודאי יודעים, היא שהיא לא מסוג התחביבים הפוטוגניים ו/או האטרקטיביים ביותר. למעשה, היא מובליה לא פעם לחוויות מביכות במידה כזו או אחרת. תארו לכם עטלף יושב בעיצומו של דייט, נהנה משיחה שנונה וקולחת (עד כמה שהוא מסוגל) ופתאום מגלה שאחת מאצבעותיו מבלה כבר כמה דקות בעורפן החשוף של השפתיים, אי-שם בשטח ההפקר שבין השיניים החותכות. גם במשר אני מועד לא-פעם למצבים מביכים, תארו לכם אותי יושב, שקוע בעבודתי ולועס להנאתי כלי כתיבה מזדמן כשפתאום בא אליי שותף לעבודה ומבקש ממני כלי כתיבה רק לרגע, כשכלי הכתיבה היחיד שנמצא בנמצא נמצא כרגע בין שיניי הטוחנות? אכן מראות קשים.

לו לפחות הייתי הומו או בחורה בוודאי הייתי מוצא הערכה רבה לקיבעון המתמשך שלי ואולי אף היו משבחים אותי על כישורי האוראליים (מינוס השיניים כמובן) אבל לאור היותי חובב נקבות למהדרין, אני מוצא שהיכולות האוראליות שלי לא רק שמתבזבזות לריק על חפצים דוממים אלא שלא מן הנמנע שאותו קיבעון הוא גם אחת הסיבות לחיי החברתיים הדלילים למדי, שלא לומר עלובים ופאתטיים שלא לומר קיימים רק קצת פחות מאהבת-ישראל אצל החמאסניק המצוי. עכשיו, אם תסלחו לי, אני חושב שאני אלך ללעוס משהו, משעמם לי בפה.