זה אולי הפוסט הכי קשה שיצא לי לכתוב כאן בבלוג. למעשה, בלי אולי, זה הפוסט הכי קשה שיצא לי לכתוב כאן בבלוג וקשה לי מאוד להאמין שיהיו קשים ממנו, אבא שלי אלכוהוליסט. זה לא משהו חדש העניין הזה, הוא שתיין כבד כבר שנים, כבר היו לו אי-אילו אפיזודות לא נעימות שבאחת מהן הוא אפילו נשלח לאישפוז, אבל היום זו הפעם הראשונה שבה הגעתי אליו הביתה ומצאתי אותו בתחתונים, שיכור ומיובש.

שעה קודם לכן נפגשתי במקרה עם ידידת משפחה שסיפרה לי שהיא הייתה אצלו ומצאה אותו במצב הזה, היא קראה לאחות שבדקה אותו ואמרה שפרט למים ושינה אין מה לעשות כרגע. אחר כך התקשרתי לבת-זוגו שהיא גם אמא של אחי הצעיר והיא ביקשה שאביא אותו אליה, מרחק שעה וחצי נסיעה. ניסיתי להתקשר אליו וקיבלתי תשובה מבולבלת, היה לי ברור שהוא עדיין לא התאושש. כשהלכתי אליו, ניסיתי לגלגל בראש את כל התסריטים האפשריים, מה אפשר או אי אפשר לעשות. מצאתי אותו, כמו שתיארתי, במיטה, בתחתונים, חצי ישן וחצי שיכור. ניסיתי להעיר אותו, לגרום לו לשתות מים, בהתחלה זה עבד, אבל תוך דקה הוא נשכב שוב על המיטה ולא הסכים לזוז. ניסיתי את כל מה שאפשר פרט לשימוש בכוח אבל הוא לא הסכים לזוז.

יצאתי מהבית שלו, לא לפני שוידאתי שאין בו אף טיפת אלכוהול ולקחתי את האקדח שלו איתי, על כל מקרה שלא יבוא. עוד שעה אני אנסה שוב, אני רק מקווה שזה לא יגמר באישפוז כמו בפעם הקודמת. עצוב לי על האיש החזק הזה, שאף פעם לא מראה רגש ואף פעם לא טורח לטפל בעצמו, אם הוא ימשיך ככה, זה יגמר בקרוב וברע, וכמעט ואין לי מה לעשות בנידון חוץ מאשר לנסות.

האיש מעשן כמו קטר, שותה כמו מלח, מעולם לא הלך לרופא שיניים ומעט השיניים שנשארו לו מתפוררות לגמרי, מאכלים קשים במיוחד הוא כבר לא מסוגל לאכול. מצד שני, כשהוא לא שיכור הוא עדיין צלול וחד ועד כמה שזה ישמע מצחיק לומר, מרוב הבחינות מצבו הבריאותי סביר בהחלט, אבל ברור לי שיש גבול להתעללות שגוף אנושי יכול לעבור, או יותר נכון להעביר את עצמו, וברור לי שהוא לא רחוק מהגבול הזה.

אולי יהיה לפוסט הזה המשך מאוחר יותר, אולי הוא ימחק, אני לא יודע, אני רק מקווה שאיכשהו כל הבלאגן הזה יסתדר.