זה התחיל בצורה צנועה למדי, תיבת דואר בנפח המהמם של 2 מגה-בייט בהוטמייל נקודה קום והיום זה פשוט השתלט לי על החיים. עם החברים אני מתקשר דרך המסנג'ר יותר מאשר בכל דרך אחרת, וכשאין מסנג'ר אז יש מייל, או ליתר דיוק, 3 תיבות אימייל שונות, שתיים מהן בהוטמייל ועוד אחת ביאהו. כשנמאס לי קצת מחברים בלתי וירטואלים אני מגיע לבלוג, כבר 3 וחצי שנים שאני שופך בו הגיגים ושאר ירקות, אוסף חברים בנות זוג, זיונים (נדירים), מכרים וירטואלים והשכלה כללית. ואם כבר מזכירים את התחום הרומנטי, 7 כרטיסים שונים ב-4 אתרי הכרויות שונים, 4 מהם אינם פעילים, 2 פעילים באופן רופף למדי ואחד נוסף בו אני משתדל לבקר על בסיס יומי ולהתאכזב שלא קיבלתי אף הודעה. אחרי שהתייאשתי כמעט סופית מכל הקטע החברתי באינטרנט אז הגיעו אנשים רעי-לב ואילצו אותי לפתוח כרטיס בפייסבוק (כדי שמי שלא נמאס לו ממני כאן יכול לקבל אותי גם שם בגירסה קצת פחות אלמונימית) ומאז אני מבלה שעות ביום בחיפוש אחרי אנשים שאולי הכרתי בבית הספר היסודי ואין לי שום עניין להפגש איתם שוב.

כשאני לא יודע משהו, אני מגגל אותו, את החדשות שלי אני צורך דרך וויינט, נרג', CNN, וואלה, דבקה (כי הם מופרעים לגמרי) ועוד אי-אילו אתרים. את אירועי הספורט שמעניינים אותי אני יכול לראות בשידור חי דרך הסופקאסט ואם לא תפסתי את השידור הישיר תמיד ימצא האתר שיש בו איזה תקציר. אחר כך אני הולך וכותב מה חשבתי על מה שקרה בפורום כזה או אחר שמאכלס חולי ספורט ונפש שעלולים להזכיר אותי מאוד לעיתים. על מוזיקה אני קורא בשרת העיוור, במומה, בעונג שבת ובכמה וכמה פורומי מוזיקה. אם במקרה נתקלתי במשהו מעניין אני ישר שולח את הציפור הכחולה שתוריד לי אותו ישר למחשב שהוא אמצעי המוזיקה העיקרי שלי. אם אהבתי את מה שהורדתי, אני קופץ ישר לאתר של מוזיקה נטו וקונה את הדיסק שמגיע אלי באיזו דרך פלא בלתי וירטואלית שנקרא בעולם העתיק "דואר" (כן כן, "דואר" בלי המילה "אלקטרוני" אחריו, גם לי זה נשמע מוזר בהתחלה).

אבל זה לא נגמר בבית, ממש לא. בעבודה אני מבלה חלקים נרחבים מהיום מול המחשב בעבודה על תוכנה שרצה כולה על האינטרנט. כשהאינטרנט איטי גם העבודה הולכת לאט, כשהאינטרנט נופל כל מקום העבודה שלי נתקע. לפעמים, ממש לפעמים, אני אפילו מספק סוג של יעוץ טכני בפורום של האתר של מקום העבודה שלי.

ולחשוב שלפני 7 שנים, פחות או יותר, לא היה לי מושג מה זה האינטרנט הזה וחשבתי שזו עוד אופנה מטופשת וחולפת.

ואני חשבתי שבגיל הזה הוא כבר יתחיל לעדכן את עצמו לבד, להמציא פוסטים ולנהל חיי חברה עצמאיים. אבל כנראה שהגנטיקה הייתה חזקה יותר מהכל ו-"בלתי מזיק ברובו", בדיוק כמו אביו הרוחני שהגה אותו ברגע אחד של חוסר אחריות לפני 3 שנים בדיוק, לוקה מעט בשכלו ויזדקק לי שאאכיל אותו בפוסטים, אנקה לו תגובות מסריחות ואושיב אותו מול היוטיוב כשימאס לי לשעשע ולבדר אותו. אז אחרי 404 פוסטים (כולל הנוכחי) שרובם ככולם לא הותירו חותם יוצא דופן על עולם האינטרנט, דה ארטיסט פורמלי נואון אז "לא סגור" אנד קרנטלי נואון אז "בלתי מזיק ברובו" מ.א. 41689 חוגג בלוגולדת 3. מתנות, הפתעות, איחולי נאצה וקריאות "תתפטר, תתפטר, תתפטר!" ניתן להשאיר בדף התגובות.

שבועיים פחות יום. אם רק הייתי מחכה עוד שעה וקצת זה כבר היה שבועיים בדיוק. קצת אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם שמתי לב באופן מקרי למדי שהוא היה הפוסט ה-399 בבלוג 41689 מה שהופך את הפוסט הזה לפוסט ה-400 עניין שבהתחשב בעובדה שהבלוג הזה יחגוג יום הולדת 3 בעוד שבועיים ובעובדת היות כותב בלוג זה עצלן מדופלם שאינו נוהג להתמיד במיזמים מופרכים מסוג זה ראויה לציון מיוחד. אני לא משוכנע אבל נדמה לי ששבועיים, פחות או יותר, הוא הזמן הארוך ביותר בו לא התעדכן הבלוג בשלוש שנות קיומו מה שבלי ספק מהווה עוד הישג ראוי לציון שרק מגביר את ההפתעה שבעניין. האמת היא שבשבועיים האחרונים כבר קרה לי לא פעם שהתיישבתי מול מסך העריכה הריק וחשבתי לעצמי שלא רק שהרעיונות שעולים לי בראש משעממים יותר מבדרך-כלל, הם גם ללא ספק אינם נושאים ראויים לפוסט 400. אמנם את פוסטים מס' 200 ו-300 פיספסתי באופן צפוי למדי (אלא אם כן זכרוני הרעוע מתעתע בי שוב), אבל הפוסט ה-100 היה אחד המוצלחים שלי ולו מפאת העובדה הפשוטה שהוא הכיל מעט פחות מילים ומעט יותר תמונה מפוסט ממוצע, עניין מבורך לרוב הדעות.

אז... 400 פוסטים. טוב, אי-אפשר ממש לומר שהכנתי איזה נאום מרגש, אפילו כיבוד לא טרחתי להכין (יש בייגלה וגרעינים שחורים בארון במטבח אם מישהו מעוניין, תתעלמו בבקשה מערימת הכלים שבכיור) והסיבה היחידה שאני כותב את הפוסט הזה היא מתוך רצון לדחוק את הפוסט הקודם, שגם אם היה ממצה למדי מבחינת הלך הרוח שלי בזמן האחרון, היה ללא ספק מבאס למדי ולא הייתי רוצה שקורא מזדמן שיתעה לבלוג יחשוד בי שאני אחד מאותם אלפי בני-תשחורת גותיים (כן כן, גותי כותבים עם ת' ולא עם ט', בדיוק כמו המילים "משוחתים" ו-"ארמדילו") ואובדניים שמייבבים על מר גולם מעל דפי הישרא, אני אדם בוגר, מיושב בדעתי, רהוט ואיטיליגנט (לפחות לעניות דעתי הבלתי-קובעת ואובייקטיבית ובניגוד מוחלט לאשליה המפוקפקת שאתם קוראים לה מציאות) שמייבב על מר גורלו מעל דפי הישרא ואני תובע במפגיע שכך יתייחסו אלי כל הקוראים המזדמנים שתועים לבלוג זה.

כן, אין ספק שגם הפוסט ה-400, כראוי לחשיבותו המכרעת, ממצה באופן מדוייק למדי את רוח הבלוג.