בתקופה האחרונה, החלטתי שאני צריך ללכת יותר להופעות ולמזלי גיליתי שיש לא מעט הופעות משובחות בסביבתי הקרובה, לחלקן אני אפילו יכול להכנס בחינם. מעברו השני של המתרס, לעומת זאת, עמד ועדיין עומד מר מרפי היקר ומסכל את כל ניסיונותי אחד אחרי השני. לפני שבועיים הייתי אמור ללכת להופעה של דני רובס, הגעתי למקום 10 דקות לפני תחילת ההופעה רק כדי לגלות שאין יותר מקום ונאלצתי לחזור על עקבותי בבושת פנים. בשישי האחרון הלכתי להופעה של בית הבובות ומרפי, כהרגלו, שוב צחק אחרון. בשישי הקרוב יש הופעה של גבריאל בלחסן ממש לידי, הבעיה היחידה היא שאני לא אהיה לידי אלא אי שם במרכז. ואחרון אחרון חביב, הופעה של עמיר לב עם יהלי סובול שנופלת לי בדיוק על המשחק הראשון של מכבי בשלב השני מה שיאלץ אותי להפסיד גם את ההופעה הזו.

אין צדק בעולם אני אומר לכם. אפילו לא קצת.

היום, בעודי משוטט לי הלוך ושוב באינטרנט, נתקלתי בוויינט בכתבה הזו, ועוד לפני שהספקתי בכלל להבין למה זה קרה, קפץ לי הפיוז. אלו מכם שמכירים אותי בוודאי שמו לב שבדרך-כלל אני אדם רגוע פחות או יותר, אבל בתור מי שרוב חייו הסתובב עם כמה קילוגרמים עודפים, אני יכול לומר לכם שמישהו צריך לבעוט לכל אותם מדענים בתחת הגרום והמצומק שלהם, אולי בסוף זה עוד יהיה אני. למה קפץ לי הפיוז אתם שואלים? כי אין אף אדם בעולם שנכנס לדיכאון בגלל שהוא העלה קילו ואף אחד לא יהיה מאושר יותר בגלל שהוא הוריד קילו, מה שמכניס ומוציא אנשים מהדכאון זה אנחנו. אידיאל היופי המעוות הרווח היום, אידיאל שבשמו ילדות אנורקטיות שלפי כל קנה מידה רפואי היו צריכות להיות מאושפזות ומוזנות ישירות לתוך הוריד נחשבות למודל לחיקוי ועל כל אדם עם שני קילו עודפים יושבים שלושה אנשים ומפמפמים לו לראש שהוא חייב דיאטה וכושר ואלוהים יודע מה עוד, הוא בלי ספק אידיאל מעוות. אבל אתם לא צריכים אותי בשביל שאני אגיד לכם את זה.

מה שהקפיץ אותי זה שאותם "מדענים" עם תפיסות מעוותות של "הנורמה" מגדירים לכולנו איך צריך להראות, גורמים לנו לחוש אשמה ולהכנס לדכאון כשאנחנו לא נראים ככה ואז מחליטים שאנחנו בדכאון בגלל שאנחנו לא עומדים בסטנדרטים שלהם. ניקח לצורך הדוגמה אותי, אני לא ממש שמן אבל בהחלט שמנמן, 90 קילו על 1.81 מ', אבל מצד שני אני בריא כמו שור, עושה פעילות גופנית על בסיס קבוע, אני בכושר סביר, אני אוכל בעיקר אוכל בריא ומעט אוכל מטוגן, תעשייתי או שמן במיוחד. למרות זאת, לא עובר כמעט יום מבלי שאני אקבל איזו הערה בקשר למשקל שלי, אסתכל על עצמי בראי וארגיש לא טוב, אחשוב פעמיים לפני שאני מוריד חולצה לפני אנשים ועוד כל מיני מחשבות שרק אנשים שמנים חושבים. ואולי בעצם זה לא אני שצריך להרגיש לא בסדר? אולי זו החברה שבה לאכול סטייק עסיסי ברוטב שמנת או גלידה עם קצפת נחשב כחטא שאין עליו כפרה אלא באמצעות חודש במרתפי העינויים של משטרת השומן (AKA חדר כושר)? אז יכול להיות שאם אני אוותר על הסטייק הזה אני אחיה עוד שבוע, אבל אם אני אצטרך לבלות את השבוע אקסטרה שקיבלתי בלחיכת נבטי אלפלפה, פריכיות אורז וכוסמת אז תודה רבה, אני מוותר.

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני מתנגד לשמירה על הבריאות, להיפך, מבחינתי בהחלט רצוי שכל אחד יעשה פעילות גופנית באופן קבוע, ישתה יותר מים ופחות קולה וקפה וינשנש פירות במקום חטיפים, אבל מכאן ועד להפוך את כל מי שלא שותה דיאט ואוכל נטול שמן לחולה ב"מגיפה הגדולה ביותר של המאה ה-21" המרחק גדול. לא רוצה להתבייש כשאני לוקח תוספות בארוחה משפחתית, לא רוצה לאכול רק כשלא מסתכלים עלי, לא רוצה לשמוע הרצאות של כל מיני מומחים מטעם עצמם על איך לרזות ומה לאכול ואיך להאריך לעצמי את החיים ב-10 שנים אם אני רק אוותר על הדברים הקטנים והשוליים האלו שנקראים "הנאות החיים". אתם חושבים שאני שמן? שיבושם לכם, אני חושב שאתם צריכים לאכול משהו, ולא, נבטים ופריכיות זה לא אוכל, זה האוכל של הסטייק שאתם צריכים לאכול.

עשו לעצמכם  טובה, לא מספיק שאתם לא אוכלים שום דבר ולא נהנים מהאוכל אתם גם צריכים לגרום לאחרים לסבול? זו הוריאציה המטופשת שלכם על הבדיחה ההיא על החייל שהלך לשרת ב-נ"מ בנימוק שאם הוא לא יטוס אז אף אחד לא יטוס? והמיתוס הזה על אנשים שמנמנים שהם תמיד חייכנים ומשעשעים יותר, אולי במקום לנסות לנפץ אותו על ידי זה שתכניסו את כולנו לדכאון תבינו שאנחנו זה הנורמה ואתם זו הסטייה? יש סיבה טובה לזה שאנחנו תמיד נראים מאושרים יותר, או לפחות היינו, זה בגלל שתפסנו את השניצל הכי גדול בערימה, לא ויתרנו על הרוטב והצלחנו לפלח עוד קרמבו בזמן שאתם הסתפקתם רק באחד ועוד ויתרתם על העוגיה כי זה משמין.

אז אם אתם גרומים, שדופים ומשוכנעים לא רק שאתם בריאים אלא גם שאתם יכולים להציל אותי מחיים מלאי אומללות ומוות נוראי בערימות של שומן אם רק תוציאו את החתיכה האחרונה של העוגת פאדג' שוקולד בלגי עם קצפת מהפה שלי, אולי עדיף שתחשבו שוב. אולי הפאדג' הזה לא הכי בריא בעולם, אבל להחנק מפריכית אורז זה הרבה פחות בריא. ואם עוד לא נחנקתם מפריכית אורז זה רק בגלל שעוד לא הספקתם להפריע לי באמצע הקינוח.

פעם, כשהייתי צעיר יותר, בחיים לא הייתי פוקח אפילו חצי עין לפני 11 בבוקר ביום שבו אין לי סיבה מוצדקת במיוחד לקום, אבל בזמן האחרון, דברים משתנים קצת. הבוקר התעוררתי באיזור 8 וחצי, הדירה, כבכל יום שישי בבוקר, הייתה הפוכה, השולחן שבסלון עמוס כלים, קליפות של גרעינים, ניירות, רבע ג'וינט, כמה בקבוקי בירה ריקים ועוד דברים שונים, משונים ובעיקר לא מזוהים. בשעות האלו של הבוקר אני לא ממש בשל להתמודדות עם דברים שכאלו אז הלכתי למקלחת לשטוף פנים ולצחצח שיניים. בדרך ראיתי את הכיור, או יותר נכון ערימת כלים מרשימה במיוחד שהתנוססה במקום בו פעם היה כיור המטבח שלי, גם עם זה לא היה לי כוח להתמודד אז שטפתי פנים, ציחצחתי שיניים ונחתתי אחר כבוד בכורסת המחשב כדי לבהות קצת במסך.

שעה או שעתיים מאוחר יותר נמאס לי, תפסתי את שמיכת הפוך שלי והיגרנו שנינו לכיוון הספה לרבוץ מעט מול הטלוויזיה, אבל גם שם לא היה שום דבר מעניין. אחרי מחשבה קצרה הגעתי למסקנה המתבקשת, הנחתי את הראש על הספה ונרדמתי לאיזה שעתיים להשלים קצת שעות שינה, כשהתעוררתי גיליתי להפתעתי שערימת הכלים בכיור לא שטפה את עצמה, שכל הבלאגן על השולחן בסלון עדיין מונח במקומו ושאני רעב ולפיכף הכנתי לי ארוחת צהריים משביעה מגרעינים שחורים וסוכריות גומי. מאושש מהארוחה אך עדיין לא במידה מספקת כדי לטפל בכל הדורש טיפול, החלטתי שצריך לשטוף כלים אז עישנתי את הרבע ג'וינט וחזרתי לישון לעוד איזה שעה. בסוף, בלית ברירה (רציתי להכין לעצמי כוס תה ולא היו כוסות, כפיות או דרך למלא את הקומקום החשמלי מהכיור המפוצץ), נאלצתי לבחור בשטיפת הכלים כמשימה העיקרית להיום ואני גאה לבשר שהיא אכן בוצעה בהצלחה רבה פרט לכמה כלים שעדיין נמצאים על השולחן בסלון ולא היה לי כוח להביא, הם יכולים לחכות. הנקודה המבאסת באמת הייתה כשגיליתי אחרי שסיימתי לשטוף כלים שכבר ממש לא בא לי תה וביזבזתי מרץ יקר על שטיפת המוני כלים שהייתה חסרת תועלת באורח יוצא דופן.

אחר כך, מסיבה בלתי ברורה, החלטתי שמקבץ האירועים המרתק הזה שווה פוסט משל עצמו, לכו תבינו.