מסקנה אחת שכבר הצלחתי להפיק מכמה חודשים של אושר, אמנם לא מקורית במיוחד ואפילו קצת נדושה, היא שאושר לא ממש תלוי במה שיש, במה שאין, בחפצים, בבית, בעבודה ואפילו לא בחברים או במשפחה. זה אולי ישמע מוזר לכל מי שהתרגל לשמוע אחרים אומרים בטלוויזיה ש-"המשפחה זה האושר שלי" או ש-"בלי החברים אני כלום" ושאר מיני אמירות שסוחטות כל מיני "אוווווו" משתפכים או "אהההה..." מלווים בחיוך מתרפק שכזה. בסופו של דבר, גם עם המשפחה החמה ביותר והחברים הכי נאמנים וקרובים בעולם, שלא לדבר על ערימות מגוחכות של כסף, עבודות נחשקות או עמדות כוח, אנשים תמיד יכולים ליפול אל האומללות והדכאון.

מהצד השני של המטבע לעומת זאת, נמצא קבצן הודי. למעשה, כמעט 6 שנים שהוא מסתובב לי בראש בלי למשוך יותר מדי תשומת לב. אותו קבצן, שלמרבה הצער אפילו לא צילמתי ובטח שאין לי מושג איך קוראים לו, משוטט לי כבר הרבה מאוד זמן בראש כמו איזה אסימון שמחכה שיפתח לי החור המתאים בהכרה שאליו הוא יוכל ליפול. אותו קבצן בילה, וכנראה עדיין מבלה אם לא אימץ לו איזו מחלה סופנית או משהו בסגנון, בסמטאות העיירה הקטנה פושקאר שבמזרח הודו. למעשה, מהמתניים ומעלה הוא נראה די רגיל, מזוקן, עם שער שחור ארוך למחצה, אפילו אפשר לומר נאה במונחים של הגברים ההודים שלא ידועים בהצטיינות בתחום האסתטי. בכל מה שקשור לפלג הגוף התחתון לעומת זאת, המצב היה קצת שונה, שני גפרורים מעוקמים שמחוברים לו למתניים, עם ברכיים שמתכופפות לכיוון הלא נכון, כשכל הקונסטרוקציה הבלתי אפשרית הזו מונחת על קרש מרובע עם 4 גלגלים מחוברים אליו שבעזרתם היה מתנייד כמה מטרים ימינה ושמאלה. בימים הטובים שלו, זאת אומרת.

אני לא ממש יכול להגיד שאני יודע מה הוא עשה בלילות, אני רק יכול להניח שהוא היה אחד מאותם צרורות עטופי שמיכות קרועות שהיו מונחים בלילה בין כלבי רחוב חולים ומורעבים וחזירים שמחטטים באשפה, בצידי הסמטאות או בחצרות אחד מעשרות המקדשים בעיירה. הייתי רואה אותם כשהייתי חוזר ב-3 בלילה מישיבות סביב מדורה עם כמויות בלתי סבירות של שלום למלכה ובאנג לאסי ומשתדל להדחיק מהתודעה את העובדה המצערת שיש בני אדם מתחת לאותן סחבות.

בכל מקרה, לענייננו. מה שהבדיל את אותו קבצן מאלפי הקבצנים האחרים בהם נתקלתי בשיטוטי בהודו היה החיוך שלו. היה לו חיוך שגרם לחיוך הכי מאושר שחייכתם אי פעם להראות כמו בכי אומלל ומה שאפילו מדהים יותר, נדמה היה שהוא תמיד מחייך. כל אחד שעבר על פניו ברחוב, לא משנה אם זרק לו רופי או שניים, נתת לו איזה פרי או שסתם הניד בראש לכיוונו הכללי מיד היה זוכה לחיוך הזה, כל יום, כל שעה.

כמו שכבר הזכרתי קודם, אותו קבצן, ובעיקר החיוך שלו, הסתובבו לי בראש מאז. לפני בערך חצי שנה, אני אפילו לא זוכר מה היה הטריגר לעניין, נפל לי האסימון מהפסקה הראשונה. אחרי כמה וכמה שנים שבהן הצלחתי להסתיר בהצלחה לא רעה מהעולם את העובדה שאני אומלל ושאם לא עצלנות יוצאת דופן לא מן הנמנע שהייתי הולך באיזה לילה חשוך לזרוק את עצמי לפני משאית באיזה כביש (ואני לא מגזים, היו תקופות שזו המחשבה שעברה לי בראש בכל לילה לפני השינה), הבנתי פתאום שלא משנה מה הסיבה, אני לא הולך לסגור את הבאסטה בקרוב ואולי, רק אולי, יהיה קצת יותר מגניב לפתוח ולסגור את היום עם חיוך. ואז הוא, כלומר הקבצן, דפק לי בראש עם פטיש של 10 קילו והבנתי, אם לנסח זאת במילים פשוטות, שהחיים שלי דבש ושגם אני רוצה כזה חיוך, אם הוא יכול אז בטח ובטח שגם אני.

ההתחלה הייתה די בקטן, למעשה אני חושב שאני עדיין די בהתחלה. הדבר הראשון שלימדתי את עצמי לעשות היה ללכת לישון. בתקופה האומללה שלי הייתי נכנס למיטה בלילה והמחשבות היו מתחילות להתרוצץ, מחשבות רעות, פחדים, מחשבות על מוות ועוד כל מיני דברים מחורבנים. היום לעומת זאת, הדבר היחיד שעובר לי בראש זה כמה מגניב שיש לי מיטה כזו נוחה ומפנקת ושמיכת פוך. אפילו העובדה המצערת שאני ישן לבד הופכת פתאום לדי מגניבה כשאני חושב שבעצם, זה די כיף לפרוש איברים לכל הכיוונים. אני יכול להמשיך ולתאר שינויי מחשבה שכאלו על כל אלמנט פשוט של החיים, על ההשכמה בבוקר, על העבודה, על ההורים ש-(עדיין)-יושבים לי על הראש על לימודים וחברה ונכדים, על החברים שאני כמעט ולא מצליח לפגוש לאחרונה, אבל הנקודה כבר ברורה, אני חושב.

הנקודה היא קבצן הודי עם רגליים עקומות שיושב בסמטה מסריחה מחרא על חתיכת קרש עם גלגלים וחיוך של מיליון דולר מרוח לו על הפרצוף, ואם הוא יכול אז זה פאקינג קטן עלי.