התנצלות מראש בפני הצימחונים שביניכם, אבל אני באמת רעב, תתמודדו.
עכשיו כשאני חושב על זה, אני חושב שאני יודע בדיוק מה הבעייה. הבעייה היא בשר, או ליתר דיוק, העדרו. זה לא שאני לא אוכל בשר, אני דווקא כן אוכל בשר, אבל הפעם האחרונה שבה אכלתי בשר איכותי כבר מזמן נשכחה ממני. אז נכון שבימי חמישי מול מכבי אני מנשנש נקניקיות וקבבים כאילו אין מחר, ונכון שבימי שישי אמא תמיד מכינה מנה בשרית (המממפפף... שישי האחרון-דג סלמון, ערב החג-שניצל מחומם, שישי שלפניו-עוף בתנור, אולי אני צריך לנסח מחדש את ההגדרה שלי למנה בשרית...), אבל את הפעם האחרונה שבה אכלתי מנת בשר מוצלחת באמת אני כבר לא באמת זוכר. אני גם לא מדבר על סתם איזה סטייק חרוך שנעשה על מנגל על-ידי הישראלי המצוי שאוהב את הסטייק שלו חרוך למידת צלייה של סוליית סנדל, כאלו יצא לי לאכול פה ושם בשבועות האחרונים באי-אילו אירועים חברתיים שבהחלט הייתי מעדיף להמנע מהם, אני מדבר על מנת בשר אמיתית.
אני מדבר על צלע חזיר מעושנת ועסיסית, כזו עם בשר ורדרד ורך שנמס בפה, בדיוק כמו שאלוהים תכנן כשברא את החזיר, במידה שבמקרה הרע מגרדת את המדיום מלמטה ובמקרה הטוב מתכתבת עם הרייר מלמעלה, עם עקיצה חריפה של שום כתוש, עם פס דק של שומן נמס ועם עצם עמוסת סחוס פריך וטעים. אני מדבר על סטייק אנטריקוט עשוי במידת מדיום-רייר, עם פסי השומן הדקים שנמסים בו בזמן הצלייה, אולי עם איזה רוטב חרדל קטיפתי שיצפה אותו כהכנה חלקלקה לבשר העסיסי שמתחתיו, עם הקרום השחום מבחוץ והפנים הורוד-נוטה לאדום, כשזה שכמעט יגרום לי לדמיין את הפרה עושה מו ארוך ומרוצה בכל ביס שאני נוגס בו. לעזאזל, אני אפילו מתחיל לחזור בדימיון לאותו סטייק נפלא, עשוי מבשר סוס משובח שסבתא הייתה מכינה לי כשביקרתי אותה בפריס, אמנם ברגע הראשון המחשבה על בשר סוס הרתיעה אותי קצת, אבל אפילו הפרה המוצלחת ביותר לא תצליח לחקות את הטעם המושלם של הסוס, הבשר הכי בשרי שיכול להיות, כזה שלא צריך רוטב, רק טיפה מלח, סכין, מזלג ופרוסת לחם טרי לניגוב הצלחת ממיצי הבשר.
ועכשיו, כל מה שנותר הוא לפתוח את המקרר, לשלוף משם את פיסת האוכל האחרונה שיש בו, כזו שבלי ספק תהיה איזו עגבנייה או אולי גזר, לעצום את העיניים ולדמיין ממש חזק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
