בכל פעם זה קורה לי, אני מתיישב מול משחק כדורגל, משהו מהמונדיאל נניח, אולי איטליה נגד אוסטרליה, גרמניה מול קוסטה-ריקה, ארגנטינה וסרביה, לא ממש משנה. 5 דקות עוברות, פלוס מינוס, וכלום לא קורה, אולי איזה כמעט כאן או משהו שמתקרב לכמעט שם, אבל ממש כלום, ואני מתחיל לתהות למה לעזאזל מאות מיליוני אנשים יושבים עכשיו כמוני מול המסך ומסתכלים על הכלום הזה. לפעמים אחת הקבוצות מבקיעה ואז איזה מאיר אינשטיין או רמי וייץ צווחים באקסטזה ואנחנו רואים את אותו הגול, שברוב המקרים הוא לא הרבה יותר מאשר איזו דרדל'ה מקרית שבמקרה עברה איזה שוער מנומנם או גרוע מכך, פנדל מפוקפק וכך זה נמשך עוד ועוד.

לפעמים, פעם בשעה או שעתיים נטו של משחק פחות או יותר, קורה משהו באמת מעניין, איזה שער יפה במיוחד או מבצע אישי נאה, אבל לא הרבה יותר מזה, בשאר הזמן שממה ושיממון. אז אני עוצם את העיניים לכמה רגעים, כי בכל זאת, הסיכוי שאני אפסיד משהו שבאמת שווה לראות שואף ל-0, אחרי כמה דקות אני מתחיל לשים לב שהשדרן, מי שלא יהיה, מפריע לנימנום, אז אני מנמיך את הווליום בטלוויזיה. עוד כמה דקות הלאה ואני כבר בעיצומו של נימנום כבד בואכה שינה עריבה וכן הלאה והלאה עד שרעש אקראי מזכיר לי שאולי עדיף להגר למיטה כי לישון על הספה זה עניין לצהריים בלבד.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני בהחלט עוקב אחרי המונדיאל, אני בקיא בתוצאות פחות או יותר, יודע לשייך את רוב הזמברוטות והשוויינשטייגרים לנבחרת בה הם משחקים ולא מן הנמנע שאם תציבו מולי תמונה של וויין רוני אני אשאל אתכם מדוע אתם מציבים מולי תמונה של וויין רוני. לא רק זה, אפילו יש לי נבחרת מועדפת והיא, תאמינו או לא, איטליה. למה איטליה תשאלו? הסיבה די פשוטה, אני אוהד אותם כבר ממונדיאל 1994 בו כולם רצו שהם יפסידו לברזיל ורק אני חשבתי שלגאונות הכדורגלנית של רוברטו באג'יו מגיע גביע ומרפי, כמובן, צחק אחרון כשדווקא באג'יו היה זה שהחטיא את הפנדל המכריע. אבל בסופו של דבר, אחרי 26 וחצי סיבובים סביב השמש, טרם הצלחתי להבין למה ומדוע השעמום הזה אמור לעניין אותי, מדוע הוא מעסיק אנשים רבים כל-כך ומי אחראי לאותו חלק קלוקל בחינוך שלי שגורם לי להמשיך לעקוב אחרי הפיהוקון המשמים הזה. בינינו, כבר עדיף לראות לה-מרמור.

יום חמישי

14:30 - אני בעבודה. ע' מתקשר אלי, טוען שהוא שמע שיש פקקים נוראיים בדרך להופעה של רוג'ר ווטרס וחושש שאם ניסע עם ההסעה המאורגנת, שאמורה לצאת בשעה 17:30 מחיפה, לא נספיק להגיע בזמן ושהוא מנסה להשיג לנו טרמפ.

14:48 - אני עדיין בעבודה, ע' מתקשר אלי, יש לנו טרמפ, יוצאים בשעה 15:00, יש לי 12 דקות להגיע הביתה, להתרחץ ולהתלבש. אני זורק הכל מהידיים וטס החוצה.

15:00 - אני בבית, לבוש אחרי מקלחת חפוזה ומוכן ליציאה, הטרמפ צופר לי מלמטה.

17:10 - יורדים מכביש 6, הפקק מתחיל.

19:00 - כבר רואים את נווה שלום באופק, הפקק מזחל לו לאיטו וגם זה בקושי, אני ו-ע' מחליטים לחלץ עצמות וללכת את הדרך עד להופעה ברגל.

19:20 - אני ו-ע' כבר מגיעים כמעט עד לשערי ההופעה ומחליטים בכל-זאת לחכות לטרמפ שלנו כדי שיהיה לנו מושג כלשהו לגבי מקום חנייתו, בכל-זאת, צריך לחזור הביתה איכשהו.

19:40 - כמעט 5 שעות אחרי שיצאנו מהבית, אנחנו מגיעים סוף-סוף לשדה החומוס המכוסח ומתחמשים כל-אחד בחצי-טובורג ונקניקיה בלחמנייה.

20:00 - מתמקמים מול הבמה במיקום נוח למדי, על הבמה דיוויד ברוזה מבצע התקף אפילפטי כלשהו, אף-אחד לא טורח לעזור לו משום מה.

20:20 - ע' מגלה את הצד הנשי שבו, מחליט שהוא צריך ללכת לשירותים ושאני חייב משום מה לבוא איתו. ההחלטה הנמהרת עולה לנו בהתרחקות של 50 מ' מהבמה במיקום הסופי, כפיצוי אנחנו זוכים לראות את דן תורג'מן בתור לשירותים.

21:20 - המאסטרו עולה על הבמה.

22:50 - עוברים לצד האפל של הירח.

23:45 - הגראנד-פינאלה, another brick in the wall, vera ולקינוח - comfortably numb.

יום שישי

00:05 - אנחנו כבר בחנייה ליד הרכב, מחכים לנהג.

00:15 - הנהג מגיע, ביציאה מסתמנים עומסי תנועה.

00:45 - מגיעים להשלמה שבחנייה הזו אנחנו נבלה עוד הרבה זמן.

01:30 - סימני תזוזה ראשונים בכביש היציאה.

01:32 - סימני התזוזה בכביש היציאה מתגלים כלא-יותר מהלצה כושלת, מכבים את המנוע וחוזרים לנמנם.

02:15 - סימני תזוזה, הפעם מוצדקים, מתגלים שוב בכביש היציאה, אנחנו יוצאים לדרך תחת עומסי תנועה כבדים.

02:30 - עדיין בפקק.

03:00 - אותו פקק, 100 מ' קדימה.

03:30 - אותו פקק, 300 מ' קדימה.

03:45 - חוצים את גבול ה-50 קמ"ש.

06:00 - אחרי 6 שעות בדרכים, סוף-סוף בבית, ותודה למשטרת ישראל על טימטומה ולרוג'ר ווטרס על הבחירה ההזויה בנווה שלום שהביאונו עד הלום (כלומר, עד רצון לקחת לום ולחבוט במישהו, רצוי בכיר במשטרת התנועה או במפיק האירוע).

(שלא תטעו, הייתה הופעה מעולה, שווה כל שקל מה-375 על הכרטיס, 85 על ההסעות אותן לא ניצלנו ו-40 על דלק לטרמפ שלנו, עכשיו אם תסלחו לי, אני אקרוס לי כאן לרגע, לילה טוב)

אז אחרי כשלון טוטאלי שלידו ניסיונות הכנת האורז שלי נראים כמו ארוחת 9 מנות במסעדה בעלת 3 כוכבים במישלן, החלטתי שאתר ההיכרויות שהיה הנוכחי שלי עד לפני כשבוע בערך פשוט אינו מספק את הסחורה והחלטתי, בהמלצת מישהי חכמה ומקסימה במיוחד לעבור לאתר אחר שלטענתה אמור להלום טוב יותר את מידותי. האתר אליו עברתי הוא אתר המתיימר לנבא את אחוזי ההתאמה בין מנויו לפי סדרה ארוכה ומתישה של מבחני אופי שונים ומשונים שמילאו חלקים ניכרים מזמני בשבוע האחרון. כמובן שאחרי כל המבחנים האלו חשתי תשוש נפשית מכדי לחפש בנבכי האתר את המיועדת שלי, שלא להזכיר אפילו ברמז מחשבה על שליחת הודעה, אבל כעת לאחר שבוע של סימון שאלות אמריקאיות שונות ומשונות ושיפצור מודרך של תשובות לשאלות פתוחות (באנגלית, לא פחות. נהייתי אינטלקטואל וסנוב לעת זיקנה, או לפחות פיתחתי יומרות בלתי-מוצדקות שכאלו) אני יכול להיות די ודאי שכל בחורה שתנבור עמוק מספיק בפרופילי המוצג שם תוכל למצוא לה סיבה טובה למדי שלא לענות לפניות מצידי.

לא שהן צריכות את זה כמובן, במסגרת כשלונותי הרומנטיים ההולכים ופוחתים בתדירותם עקב אווירת "מה הטעם? ממילא אין סיכוי" שאני מפזר סביבי מזה זמן מה, הגעתי למסקנה שבחורות שאני מביע בהן עניין אינן זקוקות להנמקות מורכבות יתר על המידה בכדי לענות לי בשלילה (במקרה הטוב) או לזכות אותי בהתעלמות מוחלטת (במקרה הטוב יותר, כך אני יכול לשכנע את עצמי שהיא עדיין לא קראה את הודעתי או שמא היא נפטרה ממחלה נדירה בדיוק באותה דקה בה היא כותבת לי שאני אביר חלומותיה ושואלת היכן הייתי כל חייה). בכל מקרה, לא בשביל הקומפוסט המילולי הזה כינסתי אתכם כאן ועכשיו, נמשיך הלאה.

היום, בעודי נכנס לסבב היומי שלי לראות אילו נפלאות והפתעות יספק לי אתר ההיכרויות החדש (אתר ההיכרויות הישן היה נוהג לנפק לי כאלו מפעם לפעם, למשל הודעה בחורה בת 18 מהתנחלות רחוקה להחריד ממני שתיארה את עצמה כ-"סתם עוד אחת בודדה שנרשמת לאתר הכרויות. צרת אופקים, רעת לב, מכוערת, קרה כקרח וצינית. אני במקומכם לא הייתי שולחת לי הודעה.") הופתעתי לגלות הודעה בתיבתי האישית. מיהרתי לפתוח את ההודעה כמובן, שמח לגלות שזוגתי לשעתיד התגברה על כל המכשולים ומצאה אותי סוף-סוף וגיליתי מייל מהנהלת האתר. במייל עצמו נכתב שמדי שבוע מתאימה מערכת המחשוב המתוחכמת של האתר כמה זוגות אנשים, גבר ואישה, בעלי תמונות בלבד, כולם כאלו המחפשים מערכת יחסים או שותפים לסקס, ו-"משדכת" אותם מכיוון שלטעמה ישנה סיבה טובה להניח ששני האנשים האלו יתאימו בצורה נפלאה אחת לשני (או כהגדרתם - perfect soulmates). אז אמנם בחירת-ליבי עדיין לא מצאה אותי, חשבתי לעצמי, אבל מעט "דאוס אקס מאכינה" מעולם לא הזיק לאף-אחד ולמה לא בעצם? הלכתי וניגשתי לפרופילה של זוגתי שתחיה לשעתיד וגיליתי שהיא בת 21 (נחמד), לא מעשנת (נפלא), שותה הרבה (מעניין), לומדת באוניברסיטה (חביב), יש לה חיוך חמוד (נהדר), לא רוצה ילדים כרגע (מתאים לי), לא נכנסה לאתר כבר יותר מחודש (אההממ...) וגרה בלסטר שבאנגליה (הממפפףף).

אוקיי, אף פעם לא הייתי חזק ברמזים, אבל אני די בטוח ששני פרטי המידע האחרונים האלו לא ממש מבשרים טובות לסיכויי ההצלחה שלנו, לא?

* עידכון בוקר - דברים מסתכלים למעלה (things are looking up), קיבלתי פנייה מבחור בן 18 מבנגלור שבהודו. הממפפףף.