זהות חדשה
חיפוש הזהות התמידי של ההיפ הופ בישראל מצא את דרכו למופע ההשקה לאלבומו
של פלד שהראה אופציה מצויינת לבחירה – זהות ישראלית אותנטית ומובהקת.
פלד - מופע ההשקה לאלבום "ח.ר.ק.ו.ת"\ הסאבליים, 30.11.12.
צילום: זיו שדה. ארט: הארדקור.
במשך העשור וחצי שההיפ הופ הישראלי פועל נדמה שהסגנון מחפש את זהותו.
מה שכונה בראשית דרכו באופן מזלזל כ"פרסומת למסטיק בזוקה" זוהה באפיונים
שונים לאורך השנים, החל מימי המיליטנטיות הרומנטית של סאבלימינל, חשיפת היתר של
ימי ערוץ 24 ועד הפיצול בין שועלי מועדונים והופעות פריצה לבין קבוצת יוצרים תל
אביבית שעושים היפ הופ שעדיין מנסה בעצמו למצוא את הזהות הישראלית בז'אנר.
פלד שייך לקבוצה האחרונה, אבל נדמה שבאותה מידה עשוי לטייל בין שניהם.
אלבום הסולו הראשון שלו, "ח.ר.ק.ו.ת", הוא ערבוב נפלא בין היפ הופ עמוס
באסים למכוניות ולמועדונים ובין הארדקור מתוחכם וישיר מאין כמוהו. במדינה עם
תעשיית מוזיקה יציבה יותר פלד היה חי טוב מאוד רק מהופעות, אבל בישראל הקטנה אי
אפשר לעשות יותר מכמה הופעות בשנה. לכן מופע ההשקה לאלבומו של פלד שהתקיים במועדון
הסאבליים המורגל לסגנון היה הוכחה ניצחת לעוצמתו של פלד כראפר, פרופומר חייתי
ויוצר מקורי ומבריק עם אמירה מרשימה בעצם קיומו המוזיקלי.
האמירה הזו, שסותרת באופן חד משמעי את הטענה שההיפ הופ הישראלי לא
"מחאתי" כמו אחיו הגדול מאמריקה, מורכבת בדיוק מאותם יסודות מחאתיים,
אבל מחאתיים באמת, של מהות ההיפ הופ. התפיסה שההיפ הופ הוא ז'אנר מחאתי נובעת מבלבול
בין המהות האמיתית של הסגנון לשירים שסייעו בפריצתו של הסגנון, כמו The Massage של גרנדמאסטר פלאש
והפיוריוס פייב ולהקות כפאבליק אנאמי. למעשה, ההיפ החל בכלל במסיבות רחוב שלא כללו
הרבה יותר אמירות פוליטיות מעבר ל"תרימו את הידיים באוויר". המחאה
האמיתית שבז'אנר היתה קיומו – החגיגה שהחלה במקום הכי עני, מטונף ומוזנח
בארה"ב שלא במקרה איכלסו בעיקר מיעוטים.
גם פלד במהותו הוא מחאה. לא המוצא או מקום מגוריו זו המחאה, שהרי
ה"מדוכאים" של ישראל כבר מזמן לא רק בני מיעוטים, אלא כל מי שמנסה לשרוד
בעבודת מינימום תוך כדי שהוא נלחם להגשים את החלום האישי שלו. לכן, גם כשפלד שר ב
"באסים בבגאז'" על איך הוא אוהב להסתובב ברחוב ולהרים את הווליום, או
כשהוא מסמפל את דורון מירן ב"נערה
מדליקה" ומוציא שורות כ"איזה שאפה/ הייתי מגלגל אותך בלאפה" הוא
מייצג את הדור שלו באופן הנאמן ביותר, על השילוב התמוהה אך טבעי בין הראסטות
לחומוס.
פלד שורף עוד לפני ההופעה (מהאינסטגרם המעולה של פילה פי)
בכך פלד מהווה את הזהות הרצויה לז'אנר בישראל. העברבוב הישראלי הזה
להיפ הופ עדכני, חכם ומעניין מוזיקלית. ההפקות שתפרו אורי שוחט ומיכאל כהן באלבום
הם ערבוב נפלא בין היפ הופ ששואב מהמייטב שבניינטיז לסאונדים עדכניים יותר,
מורכבים יותר ובחלקם מאוד ישראלים. "לא טוב" שמסומפל מ"את לא"
של רמי פורטיס הוא דוגמה מופלאה לערבוב בין הרחוב הישראלי שלא מצליח לסגור את
החודש ולזעם של N.W.A.
האנרגיה שהיתה בסאבליים היא עדות מושלמת לכך. בחוסר אוויר וצפיפות
ששמורים רק להופעות אגדיות צפה הקהל בפלד מעבד באופן נפלא (יחד עם ההרכב המצויין Dub L.F.O) את האלבום לביצועים
חיים. מאוד מאוד חיים. לבמה הגיעו אקסום, לוקץ ונצ'י נצ' לייצג עוד מההיפ הופ
הישראלי העדכני, אורטגה באיחוד נפלא עם פלד שהחזיר רבים מהקהל ל2008, גיא מר ושאנן
סטריט מהדג נחש בביצוע נפלא ל"כוסעמעמק" וחברי שב"ק ס' שהפליאו
בביצועים עם פלד עצמו לשיריהם ונתנו לו את תואר הכבוד "אימפריה". כשבסוף
ההופעה ניגש פלד לשיר האחרון,"תן להם בראש", עם שארית כוחותיו הוא הבטיח
להוציא את כל מה שנשאר לו בביצוע אנרגטי להפליא לשיר שכלל סטייג' דייב של רוק
סטאר. רגע אחר כך הוא ביצע את בשנית את השיר לצהלות הקהל. כולל הסטייג' דייב. זו זהות
ראוייה לדבוק בה.
צילום: דודו ואזנה. המתופף. תוך כדי תיפוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
