|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מלנכוליאה חורפית
משום מה אין בי יותר מדי רצון לכתוב משהו קומי.סוף סוף התחילו פה בקנדה ימי השלג הכבד, וזה אומר שאי אפשר לעשות שום דבר חוץ מלמצוא איזה פינה חמה בעיר ולריב עלי עם עוד כמה עשרות אנשים. אני מניח שאפשר להגיד שזה רישמי עכשיו, כשאין חשק עשו כלום, החיים הופכים לסתם עוד רוטין של לקום וללכת לישון. אפילו הפייסבוק והמסנג'ר לא מעניינים יותר...עדיף כבר לפגוש ולדבר עם האנשים האמיתיים. בכל מקרה,אני מעדיף לראות את העולם במטפורות ציבעוניות ומקוריות. אין שום סיבה להתעצב מסיטואציות כאשר אפשר לצחוק עליהן; לצערי לא כולם חושבים כך,וחבל. עוד משהו שהבנתי לגבי עצמי שאני אוהב ללמוד. עכשיו כשאני סוף סוף לומד בכיוון שמעניין אותי, אני מתחיל לראות ולהחשף לפוטנציאל שיש בלימודים גבוהים. גם הבנתי משהו נוסף לגבי, אני קיבלתי מנת יתר מהחומר הזה שנקראה "הטבע האנושי" כשעוד הייתי רעיון מתממש. א. יש לי טעם דפוק מאוד בנשים, אני מתעניין ונמשך בעקר לאלה שסובלות מסריטה עמוקה בשכל, או לאלה שהן טובות מדי מכדי שיהיה לי משהו לעניין אותן אתו. ב. אני עצל בצורה לא נורמלית, ואני גם משלם על זה עכשיו,כשהמצבר של האוטו שלי מת מהוקר העז שממש שורף את הגוף שלך אם אתה נחשף אליו הרבה זמן.
בכל מקרה, אני שוב מרגיש משועמם מאנשים ומקומות, כסף ובילויים שטחיים שנמאסים מהר, יש את זה בשפע, אבל אין משהו שהוא באמת-אחר. אלי מחר אני אלך סוף סוף לבריכה,או אולי אני סתם אזכיר לעצמי לעשות את זה.
| |
ובנימה קצת פחות שמחה או: איך מרגישה קליפה ריקה.
אני מרגיש שאני מתפוצץ מבפנים.
במובן הפיזי, אני כבר לא יודע מה לחשוב, הכל תפוס,הכל חורק,הכל כואב 24/7. אני מנסה לעשות דברים פשוטים,לנסות להזחר בתריגלי קונגפו פשוטים,והתוצאה היא מתיחת שרירים נוספים.
כאבי ראש פתאומיים באים והולכים באותה צורה.כמו כן גם התקווצויות הלב מתרבות יותר ויותר- זה קרה לי אולי 4 פעמים במשך כל החיים, עד ללפני שבועיים בערך..מאז זה קרה כבר עוד 4 פעמים לפחות.
ובמובן התודעתי. אני לא יכול לסבול יותר את האנשים בבית ספר שלי, גם בעבודה מעצבן לי, רוב הזמן אני מרגיש לבד...כבר שבועות שאני מרגיש לבד.
לבד,לבד,לבד,לבד. זה כבר לא עניין של צורך בחברה,זה עניין שלך צורך שיחה, שיחה אמיתית שיחה מעניינת. מעטות הן השיחות האמיתיות ובעלות המשמעות.
וגם,תמיד אני הוא זה שמתעניין,אני הוא זה ששואל שאלות,שמגוון שמנסה לפתוח איזה שהוא דיון. כולם תמיד סגורים בעצמם מסביבי. רק בנאדם אחד תרך לשאול אותי במסן שאלות לגבי, לגביי החיים שלי,משהו. כל השאר תמיד עסוקים בעצמם.
וגם המלחמה הטיפשית הזאת, הטמטום האנושי שחייתי בו מגיל צעיר, ושליווה אותי לאורך כל שנות חיי בארץ. מלחמות פיגועים,חיילים גיבורים,ערבים טיפשים,טוב למות בעד ארצנו, טוב יהיה למות ולהקבר באדמה חסרת מים וחסרת חיים. אני לא רוצה שזה ימשיך, אני לא רוצה שאנשים שאני חולק אתם זכרונות,ילכו למות בגלל עוד סכסוך של שנאה הדדית שלא תעלם בתקופת חיינו.
אני כועס,אני רומס, אני לא יכול. הבדידות הפנימית הזאת, והתחושה הזאת שאתה חיי בשביל כלום, שכל הזמן אתה בורח,בורח כי אתה יודע מצויין שלא תוכל להלחם,שלא תוכל לנצח.
כי במלחמות של היום אין מנצחים, אין שני צבאות, יש רק צבא אחד שנלחם בעיוורון ובשנאה של עם שהוא ברובו עדר של כבשים טיפשות ורעבות,שכבר לא אכפת להן באיזו דרך,אבל שחייבים לשרוד.
אולי מתישהו יהיה לי כוח להיות סרקסטי או מצחיק.
אבל כרגע אני פשות מרגיש כמו קליפה ריקה.
פשוט קנדי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פשוט קנדי