אליך, -

אני יודע שאת לא מכירה אותי ודווקא לכן אני רוצה לכתוב לך, אם היית מכירה אותי זה היה כבר מאוחר מידי.

גם אני עוד לא מכיר את עצמי, עוד לא יודע אם אהיה קצר או ארוך, ארוך כזה שבקושי ניגמר. עוד לא יודע אם אאיר לך פנים, אם תתיידדי איתי, לא יודע מאומה. ודווקא לכן החלטתי לכתוב לך הפעם. אני יודע רק שנעבור ביחד שלוש מאות שישים וחמישה ימים וזה מספיק לי בשביל לכתוב לך מכתב.

מה את עושה עכשיו? אולי נחה אולי קוראת אולי משוחחת בטלפון או מסתכלת בחלון. מה כבר יכולה לעשות? \ כך את חושבת. אבל אני אומר לך שאת יכולה לעשות, יכולה לעשות הרבה, המון.

עוד מאט כבר לא תוכלי לעשות מאומה, רק להביט ולראות ולהיאנח ולהצטער ולא יותר. אבל עכשיו, הרגע, השנייה, את עוד יכולה. כ"כ הרבה יכולה, שלכן כתבתי לך את המכתב הזה.

אין לך עוד הרבה זמן, עוד פחות משבוע אחד ולא יותר, אז יינתנו לך היומיים האלה.

שני ימים של ארבעים ושמונה שעות. של שישים דקות כפול שישים שניות. שני ימים.

שני ימים בהם את מעצבת לך שלוש מאות שישים וחמישה ימים ולילות. כמה את טורחת כדי שיום המחר שלך יהיה מוצלח, מאיר פנים, צופן הבטחות? וכאן, ביומיים בלבד את מכינה שלוש מאות שישים וחמישה הימים הבאים. נו, אז?

ברגעים אלו שאת קצת מרפה ריכוז ובוחנת את השמלה המעניינת של חברתך לספסל, קצת מעיפה מבט חפוז בשעון, או מדפדפת בעמודים שנשארו עד הסוף. ברגעים אלו שוקלים, ומודדים, וקובעים וגוזרים.

תחשבי לרגע על השנה שחלפה, תצמצמי אותה ליחידה אחת. תרכזי….

הביטי לרגע בעיניהם המתגעגעות של ההורים שילדיהם שבויים אי שם במקום לא ידוע. הסתכלי בתמונות המספרות על השריפות שכילו בתים וגבו קורבנות בנפש, לא עלינו. העמידי מול עיניך את כל העלונים של "ועד הרבנים", את תמונות היתומים הזועקות מהן, את מסכת הייסורים שקדמה ליתמות. אולי תצליחי להבין את גודל הסבל. את הפחד שמלווה עדיין את הילדים הקטנים, גם בלילות בשעה שאת ישנה לך בשלווה…

כשראית על לוח הכיתה בקשה להתפלל ל"רפואה שלימה" חשבת על המשפחה הקרובה? חשבת על המיטה שמארחת אנשים למודי סבל וצער? זכרת את העתיד שלהם הבלתי ידוע, את החיים שנעצרו להם בחריקה ואף אחד לא יודע מתי ימשיכו,

אם בכלל?-

אולי. אולי זה יעשה בך משהו. אולי השגרה שהתרגלת אליה תתיר לך לעשור לרגע ולנסות לשנות.

תציירי מול עיניך את כל הדם שנשפך בשנה זו. בכבישים, בצבא. תאספי את הדם מכל הארץ, מהצפון, מהדרום, מצפת ומחיפה, ואפילו משדרות ומאשקלון שכמו שאת יודעת היא כ"כ קרובה לכאן.

אז, ברגע הגורלי הזה. שקלו את הדם שישפך השנה, וקבעו של מי הוא, מה הוא, והיכן.

אחר כך בשלהי השנה שהזדעזעת מהאסון הפתאומי, שכחת שאז, ברגע ההוא זה נקבע. ואת, את עצמך יכולה לשנות. אז קבעו את מספר מודעות האבל שתראי ברחובות עירך בשנה הבאה. אחר כך רק תלו, הדביקו, ראו. אבל כבר אז זה נרשם.

ברשימה שחורה ארוכה, שם אחר שם.

מי? זאת לא ידעת. אבל לשנות, לקרוע,לבקוע זה את יכולה.

תזכרי רק לרגע בכל המכאובים שידעת בשנה שעברה, את ומשפחתך וכל מכירייך, תאספי את הסבל והזעזוע מכל שלוש מאות שישים וחמישה גיליונות העיתונים של השנה החולפת, מכל עיר ומושב, כביש ורחוב. תאספי למולך, ו…

לא, לא כדי להפחיד. וגם לא כדי להעכיר את מצב רוחך חלילה, אלה כדי להיעצר לרגע, להיחרד, להתחלחל ולזעוק בכל שיש לך.

ויש לך את זה אני יודע בברור.

עכשיו ברגעים אלו, שוקלים

את נאדות הדמעות, מכינים לך קופסא סגורה וארוזה, מלאה בדמעות מלוחות וצורבות, אח"כ, במשך השנה, יפתחו אותה לאט לאט, עוד דמעה ועוד אחת,כאן פרץ בכי מיוסר וכאן דמעות שוטפות ללא מעצורים, ביטוי לצער נוראי. עכשיו, אם עוד דמעה או שתיים, תוכלי לבקוע רקיעים, תוכלי להגיע אל הנאד שלך, הסגור והחתום ולחולל בי מהפכות, תוכלי… אבל רק עכשיו.

אח"כ גם הדמעות לא תוכלנה להמיס את השערים הנעולים. אח"כ תהינה אלה רק דמעות של צער, של חרטה על ההזדמנות שהוחמצה. עכשיו, צוררים שקים של דאגה. שקים כבדים ומכבידים. לא לב אחד ולא שניים כורעים תחת נטל הדאגה. עכשיו מכינים לך את מנת השנה הבאה, עכשיו מכנים לחיקך את כל המאורעות שיקרו בימים הבאים. נו, אז אולי תתנערי מן הקיפאון ותעשי משהו? עכשיו. עכשיו קובעם כמה מיטות חדשות תתווספנה בבתי החולים בארץ ובעולם. וקובעים. ואת, את יש בך הכוח להפוך עולמות, לקרוע גזרי דין ולשנות.

שנינו מייחלים לשנה טובה. גם אני, רוצה בכל ליבי, שימי יהיו עליזים שופעי כל טוב גשמי ורוחני, ללא כל נזק ומכשול, צרה ואסון. אני לא רוצה להיות בראש עקומות התאונות או הפיגועים, אני שואף כ"כ לימים של שלווה ורוגע, של בטחון ואושר. גם אני וגם את.

אבל בהבדל קטן. אני רואה בעיניים כלום איך מעמיסים עלי טונות של דאגה, איך מחלקים בין ימי דם יהודי טהור, איך קובעים עלי את כל העתיד לקרות. רואה, ועיני כלות וידי קצרות מהושיע.

רוצה לזעוק ולא יכול, כי רק אני שנה, דפים דוממים בלוח הגדול. אבל את – את יכולה לזעוק, את יכולה להפציר, להתחנן, לצעוק, לשבור שערים, לבקוע רקיעים, לנתוץ חומות ברזל, יכולה לקרוע גזרי דין. יכולה לשנות, לתקן, לשפר, למחוק, את יכולה להפך עולמות. למנוע, לעצור. את יכולה לנצל את הרגע הזה שניתן בידיך כדי להביא לי ולך שנה טובה ומתוקה.

את ילדה קטנה של אבא שלה גדול- יכולה בימים האלו לפעול

התעשי זאת? הלא תחמיצי? בטוחה בך.

דניאל

אברג'ל..=]