ארון המתים הסודי שלי.

היי שוב,

אני יודעת שהבלוג הזה חוזר על עצמו בקשר לנושאי הפוסטים, אבל בגלל שזה הוא מקום המפלט היחיד שלי, המקום הכי תמים שאפשר לרשום בו הכל, אכתוב כאן איך הכל התחיל.

ההורים שלי היו גרושים מאז שאני זוכרת את עצמי. אמא נפטרה כשהייתי בת 11 ואז עברתי לגור עם אבא שהיה בארץ. לאבא שלי הספיקה להיות אישה חדשה, וגם 2 בנות חורגות שלא אהבתי במיוחד, אבל ממזמן כבר הבנתי שלא הכל הולך כפי שאני רוצה. בעצם שום דבר לא. בכל אופן, חשבתי שסוף סוף הולכת להיות לי משפחה. אולי הרושם הראשוני שלי עליהן סתם היה מוטעה. מסתבר שטעיתי. החיים הורודים שאהבתי וזכרתי נשארו בלוס אנג'לס איפה שאמא נשארה.. כאן הדברים השתנו, הפסקתי להיות הילדה הטובה של אמא.

אף אחד לא טרח להבין אותי. המריבות עם בני המשפחה לא פסקו ואבא שלי התחיל לשתות.

לאט לאט, התחלתי לחשוב שהכל באשמתי. כך גם כולם גרמו לי להרגיש. זה התחיל בשתייה, בנגיעות בי.

גם התחילו ההבטחות שזו פעם האחרונה ו"אני עוד אשתנה! אני אראה לך!" ואני, אני כבר ממזמן הפסקתי להאמין.

לאט לאט, שקעתי, עוד ועוד.

כל יום שישי בערב הוא היה משתכר, ובלילה מוציא הכל עליי. הוא היה מפשיט אותי ובוהה בי ערומה כביום היוולדי. לפעמים הוא היה זורק קללה פה ושם. אח"כ הוא המשיך בנגיעות, ואז כשהגיע לסיפוקו הוא היה מכה בי בכל הכוח, עד שהיו לי סימנים כחולים בכל הגוף. אבל אני, אני הצלחתי להסתיר הכל.

"אמא" רואה ושותקת ,משכנעת את עצמה שאני ממציאה, שבאתי כדי להרוס להם את המשפחה.

"אחיותיי" רואות, משתפות פעולה, שותות, מתפרקות, מכות, מוציאות הכל - ועליי.

אולי זה נשמע סיפור מן האגדות, אבל המציאות טובה הרבה פחות. כאן אין נסיך שיציל אותי, ויוציא אותי מחיי האומללים.

אמא אני אוהבת אותך, ואת כל כך חסרה לי.

וזה עצוב. כל-כך.

 Jannet.