ארון המתים הסודי שלי.

היי,

קודם כל אני רוצה להודות על כל התגובות מהפוסט הקודם, זה נורא עזר לי.  אני מרגישה שהחיים שלי בנקודת מפנה כלשהי. מסיבות שאתם בטח יודעים, לא היה לי הרבה זמן להיות במחשב ולהגיב לכל אחד, לכן אני אגיב בכלליות לכולכם. יצרתי קשר עם אחת מהבלוגריות שהגיבו לי, התחלתי ללכת לקבוצת תמיכה. נקווה לטוב. רציתי גם להבהיר שה"אחיות" שלי הן לא הבנות של האבא, אלא רק של אשתו (אני לא יודעת למה, אבל זה שינה לי).

אתמול זה שוב קרה. אך הפעם, הפעם לא יכלתי עוד. הרגשתי מחוסרת הכרה באופן פיזי ובעיקר באופן הנפשי. התנגדתי. בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי שאני עושה משהו כי אני באמת רוצה. צריכה. זרקתי עליו מחבת. זה אומנם נשמע כמו טון הומוריסטי, אך זה הדבר היחיד שהיה בהישג יד באותו זמן.

כל כך הרבה מחשבות עברו לי בראש באותו זמן. אחת המחשבות שהייתה הכי שנוייה במחלוקת - זה אבא שלי, מה לעזאזל אני עושה?

הוא מתקרב. ועוד קצת. די. לא יכולה יותר. פשוט עשיתי את זה. חבטתי בראשו בחוזקה. כשראיתי שהוא לא זז, הבנתי שהוא איבד את הכרתו. הפעם הראשונה שבאמת, אבל באמת, ראיתי אותו כל כך חלש, רפוי וחסר אונים. התלבטתי אם לקרוא לאמבולנס. באותו זמן היינו לבד בבית, אבל המצפון שלי לא הניח לי. קראתי במהרה לאמבולנס.

כרגע הוא בטיפול נמרץ עם זעזוע מוח קשה.

אבל אני, אני לא מצטערת. פעם אחת בחיים שלי מנעתי סימנים כחולים חוזרים ונשנים על גופי.

אני חייבת לעוף, הזונה עוד מעט חוזרת ולא שטפתי עדיין את הבית. 

שלכם,

Jannet שפעם אחת בחיים שלה, מרגישה מרוצה.