ארון המתים הסודי שלי.

בס"ד

היי לכם, שוב הגעתי לכאן, למקום המפלט שלי.

אפילו שכבר עבר זמן מה, עדיין לא יצאתי מההלם של המציאות הזאת.

לא בכיתי על ההוא, על אבא, פשוט לא יכולתי.

לא בלוויה ולא בשבעה.

ולמי שתוהה, אין לי רגשות אשם, ובנוסף גם סימנים כחולים שהייתי מסתירה עם צעיפים ובגדים.

"אימי" הופכת אותי לגורם לכל, היא מאשימה אותי במותו של אבי, ואומרת שאני לא בן אדם, שאני אנטי בן אדם. היא רוצה שאני אעזוב את הבית שלי ואעבור למקום אחר, לא אכפת לה לאן, רק שאלך כדי לא לזהם אותה ואת המשפחה שלה ואת הבית שלה כביכול, אני הגורם השלישי, הנטע הזר אבל אני, מצידי לא זזה.

אני מחכה כבר להסדרי הירושה כדי לראות את חלקי, אם הוא קיים בכלל.

השינוי בחיי הוא שנורא התקרבתי לדת בזמן הזה, אחרי כל מה שעברתי החלטתי לחזור בתשובה כדי לטהר את עצמי!

סוף סוף, אני מרגישה שלמה עם עצמי.

בנוסף לכך הכרתי אותה, את האהבה השניה שלי, הראשון היה הארגנטינאי, שכביכול התברר כחלאה אנטישמית קומוניסטית, אך כעת מצאתי אותה, הכרנו ברחוב בדיוק ביום שבו הוא, אבי , התאשפז. כעסתי על אשתו ויצאתי, ישבתי ברחוב, והיא באה והתחילה איתי.

בסוף התברר שהיא הייתה זונה, אך אני מוכנה להיות איתה למרות הכל, כי אני מרגישה אליה רגשות עזים.

אולי הקשר שלנו יהיה יותר טוב למרות הפערים בנינו, בעזרת השם(!)

מצבי הגופני לא טוב, אתמול חתכתי לעצמי את המפשעה כי ראיתי שם שומן. אוף, אני כל כך שמנה. אני שונאת את עצמי, אבל הכל ישתנה בעזרת השם, כשאני אוציא את כל הבשר המיותר בגוף שלי. רק אז אני אהיה מושלמת. היא אומרת שהיא אוהבת אותי כמו שאני, שאני מושלמת בעיניה, אך למה העיניים שלי מטעות אותי , המראה הזאת, למה היא משקרת לי כל בוקר מחדש, אני בורחת ממנה, מההשתקפות שלי, נגעלת ממנה ומעצמי.

די.

אני צריכה להפסיק לדחוף אוכל, אני אפסיק עם זה, למענה.

השלמתי עם העובדה שהוא מת. אני זוכרת שפעם באתי אליו לביקור בבית חולים, וראיתי אותו חי, כן הוא חי ונשם. לא יכולתי להשלים עם האפשרות שהוא יחיה, אז ניסיתי לחנוק אותו. רציתי מחר להיות נקייה וטהורה, לא רציתי עוד סימנים כחולים על הגוף, חתכים מסכין, שריטות מחגורות, רציתי להיות נערה רגילה כמו כולם.

אבל זהו, לא יהיו עוד פוסטים עצובים, הכל ישתפר, אם ירצה השם! השם איתי ועם כולנו, אם נאמין בו, הוא יהיה איתנו בכל.

ובקשר לצנזורה – נו, הנושא החם הזה שעשרות בלוגים כותבים סביבו כדי לקבל תגובות.

הסיבה היחידה שגם אני נגררתי, היא שיש לי דעה חשובה לגבי זה.

אני חושבת שאם הייתה צנזורה, לעולם לא הייתי יוצאת מן המצב שהייתי נתונה בו. במצב הזה של שפל המדרגה. הבלוג הזה, שמשמש מקום מפלט ללא צנזורה כלשהי, איפשר לי להוציא כאן הכל, אפילו לקבל את אחת ההחלטות החשובות בחיי – פרשת המחבת על אבא ז"ל. הודות לכם, המגיבים, התחזקתי.

ואני כל כך מודה לכם על כך.

שכחתי לכתוב על הכלבה שהגיבה לי פה תגובת נאצה מבלוג אחר שממש פקטיבי.

אני מבקשת מכולם להיכנס ולהגיב לה תגובות נאצה -שתרגיש איך זה!

 http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=425321

שלכם, תמיד.

Jannet.