ארון המתים הסודי שלי.

כן המצב קשה בארץ, וגם המצב שלי קשה.

אימי החורגת בכלא, אחיותי במוסד. ואני בבית לבד, בין ארבעת הקירות הלבנים. (למרות שהם כבר לא כל-כך לבנים אחרי שנים בלי צביעה).

לא יכולתי יותר לספוג את זה בתוכי, אז פניתי ליועצת בית הספר, אחת שתהיה כמו חברה בגובה העיניים ותוכל לעזור לי להשתקם.

מיד היא נתנה לי הפנייה לפסיכיאטר, בלי אפילו לחשוב לרגע על כך שאין לי כסף.

היא אמרה והדגישה שרק הוא יוכל לעזור לי, ושהיא לא יכולה לקחת על עצמה את התפקיד הזה הפעם, כי היא מפחדת להרוס אותי עוד יותר ולשבש את מה שעוד נשאר ממני.

יצאתי בוכה, לא בכיתי כך מאז שאימי נפטרה. הדמעות פרצו כמו סערה בלב ים רגוע.

למזלי שיערי הצהוב כיסה את פניי ואף אחד לא ראה אותי ברגע של חולשה.

פתאום משו בתוכי אמר לי לעזוב את בית הספר וללכת לרחובות.

הסתובבתי והסתכלתי על השמיים, על היופי האמיתי בעולם.

משם הגעתי לבית זונות תל אביבי מוכר.

הסרסור לא רצה להעסיק אותי כי פחד שאני לא אעמוד בלחצים של הלימודים והעבודה.

אבל הראיתי לו מה אני מסוגלת והסברתי על המצב הכלכלי,

על אמא שבבית הכלא בגלל סחר בסמים קשים

ועל כך שאני בעצם לבד לגמרי בעולם. למרות שאפשר לומר שאני לבד כבר מאז מותו של אבא.

אבל אף פעם לא הרגשתי כל-כך לבד כמו עכשיו.

פתאום אני קמה בבוקר, ללא כוחות, ללא תקווה, ללא עתיד, ללא חלום.

אני לא יודעת מה יהיה העתיד שלי. אני מקווה רק לשרוד את ההווה.

החיים הם הרי מתנה, כך אמא הייתה נוהגת לומר. אני יודעת שהיא איתי, שהנשמה שלה פה.

אבל קשה לי , כל-כך קשה לי , בלי החיבוק האוהב שלה. החיבוק האמיתי הזה.

אני רק בת 17 והספקתי לסבול כל כך הרבה בחיי.

הלוואי שאתם, קוראים יקרים, לא תסבלו לעולם. ולא תעברו מה שאני עברתי.

חזרתי לקחת כדורי הרזיה. לרופא לא ממש אכפת, הוא מביא לי אותם בלי מרשם(אתם יודעים תמורת מה).

אני לוקחת אחד לבוקר, ורוד כזה. אחד לצהריים, ירוק, ושלישי ללילה, שאני אוכל להירדם, צהוב כזה.

התחלתי גם לקחת סמים.

כי צריך להריע לשמוק ולקוׁק!

גם תה טיבטי זה דיי טעים, אפילו שזה דורש ממני לשים עליי אולוויז כל הזמן, זה גורם לשלשולים וכאלה.

אני יודעת כמה שזה לא בריא, אבל אני חייבת לברוח מן המציאות. אני אבודה בעולם הזה. אני זוכרת איך אמא רצתה שאהיה אישה מצליחה, ואני מקווה שאני אצליח – בעזרת הסמים. אני אדלל מנות, ואתחיל למכור, ולאט לאט אתעשר.

ההרגשה של כל גרגיר וגרגיר של קוקאין שנכנס לי לגוף.. פשוט גורם לי אושר עילאי, כמעט כמו שדברים אחרים נכנסים לי לגוף.

לא יודעת מה קרה לי, אבל אני מרגישה שכל הקירות בבית חונקים אותי. אני כותבת את זה תחת השפעת סמים, הכול מעורפל, אני מרגישה שכל העולם נופל עליי. יש בתוכי רצון להראות לעולם המסריח מי אני באמת. לא אותה ג'נט מסכנה ותמימה, שמוכנה לפתוח לכולם. אני כבר לא אותה אישה של פעם.

אני חושבת שיש תופעות לוואי לכדורים, אני מרגישה שהכל זז, שמסך המחשב מתקרב אליי. שהמקרר, אותו אני כל כך שונאת, רוצה לאכול אותי. ממש בא לי להכות אותו במחבת (או שמא מחבט?) כרגע.

אבל די לחיות באשליות, אני יודעת שזה לא יוציא אותי מן הבית, זה יכניס אותי ישר לגהינום.

אני יודעת, רוב הפוסט על סמים, אבל מאז שהתחלתי לא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה. אני שורדת מיום ליום, ממנה למנה. כמה שזה נשמע עלוב, אלה החיים שלי.

הבעיה האמיתית היא, שאני לא יודעת מאיפה להשיג כסף, מצד אחד הזנות לא באה בחשבון, מצד שני אני חייבת את הכסף. בלוגרים יקרים, אשמח אם תשלחו לי כספים, כי אני יודעת שבלי זה אני לא יכולה, זה האוויר שלי.

בלילה אני קמה, זיעה קרה עוטפת אותי. כולי רטובה (ולא מהזיעה) לא יודעת מה לעשות, אין לי ראש, המוח נשרף. זה הסמים זה לא אני. אני אצא מזה מבטיחה, אבל תתנו לי רק את המנה הבאה. L