בס"ד
לנה עזבה. היא אמרה שהיא צריכה לשירותים אבל לא חזרה. ואני חיכיתי וחיכיתי לה, חשבתי יש לה עצירות אבל בעצם זה היה סתם תירוץ כדי לעזוב אותי. אני חושבת שנמאס לה ממני ומכל הבעיות שלי. ככה זה עם כולם, בהתחלה הם עוזרים לי, אחר כך שוכבים איתי, ואז נוטשים – כמו חתול רחוב.
אני אוהבת חתולים, גם אמא אהבה. היא הייתה אורבת להם ליד פחי הזבל ותופסת אותם בעדינות ואז מכינה מהם ארנקים. אמא הייתה בעלת חנות הארנקים הטובה ביותר בלוס אנג'לס. כשהייתי קטנה אמא הייתה לוקחת אותי איתה. תמיד התרגשתי לפני שהיא פשטה את עורם זה תמיד גרם לי לשמחה.
עכשיו אני בודדה מאוד, וגם כואב לי כל הגוף כי נפלה עליי סירה כשדגתי דגים בנמל חיפה.
כואב לי הגב וגם החריץ בתחת וניראה לי שגם חטפתי קדחת.
לנה היתה המלאך שלי, האביר על הסוס הלבן.
היא תמיד היתה פה בשבילי בזמנים הקשים וגם בזמנים הטובים. התרגלתי אליה, אל הקול שלה, הבושם המיוחד, ההליכה הצולעת, המבט החושני.
אני לא יודעת איך אני אמשיך בלעדיה, בלי המלאך שלי.
בימים האחרונים היא הייתה כל כך שונה. ראיתי לראשונה את המבט העצוב בעיניה. לראשונה, אני זו שהיתי צריכה לנחם אותה. לא יודעת מה קרה למלאך שלי, אבל מה שבטוח, ידעתי שמשהו לא בסדר איתה. שאלתי את לנה בצורה ברורה "מה קרה, לנה?"
והיא אמרה שכלום.
חזרתי על השאלה אך הפעם צעקתי את השאלה "מההההה קרהההההההה, לנההההההה?"
והיא החלה לבכות, דמעות זלגו מעיניה לתחתוניה.
והיא אמרה שדוד שלה יבגני נמצא זרוק מתחת לגשר. ולאחר מכן הוסיפה הוא התאבד.
הדמעות התגברו והחלו לרדת כמו גשם חזק שיורד בשיא דצמבר.
שלחתי אליה את ידי ונגבתי את הדמעות. חיבקתי אותה חזק.
במשך מספר דקות נשארנו מחובקות ולנה שמה את ראשה על כתפיי.
ואז היא סיפרה לי שהוא היה מכור להימורים ובהימור האחרון הוא הפסיד את הבית ואת כל מה שנשאר לו. ולכן החליט שאין לו למה לחיות.
לנה עזבה והשאירה לי רק את הבלליקה שלה למזכרת. אני מנגנת עליה כל היום שירי מולדת גרוזיניים, כמו לנה. אני חושבת שהיא חזרה לגרוזיה אל אחיה וכטאנג כי מתגעגעת לפרות ולעיזים ובלי לשכוח גם אל הכבשים. הלוואי וגם אני הייתי גרוזינית, חיי היו הרבה יותר טובים, הייתי בטח כבר נשואה ועם ילדים. אני רוצה ילד מלנה או בעצם ילדה.
עכשיו שלנה ויבגני הלכו מעולמי, נישארתי כשבר כלי בעיר הנמל הקטנה בחיפה. אין לי כרטיסיה כי לנה כיבסה אותה עם הבוקסר שלי, הכסף שהיה לי קניתי בו סיגריות והפלאפון שלי נאבד כשהיינו עם לנה בכנסיה(אני יפרט על זה אח"כ) הדרוזית בחיפה.
עכשיו אני בחוץ בחיפה עם החתולים ברחוב וסווטה בגלל שעיכלו לה את הדירה ואת כל הרכוש חוץ מהמחשב הנייד של יבגני עם אינטרנט אלחוטי. העבריינים האלה, הם אנסו את סווטה מול העיינים שלי כשהיא עם תינוק בבטן!!! אני צעקתי לאחד מהם "בנזונה תעזוב אותה", "תסתמי ת'פה זונה או שאני יזיין גם אותך" הוא אמר לי, זה מה זה חירמן אותי באותו הרגע אבל לא רציתי להזדיין עם עבריינים, מאיפה אני יכולה לדעת איזה מחלות יש להם. לא היה לי מה לעשות וגם נזכרתי מה אמא שלי אמרה אם אונסים אותך תשתחררי, אז אמרתי "סווטי מותק, תשתתחרי לא צריך להתנגד". סווטה השתחררה והכל הלך חלק ובלי בעיות, הם עזבו אותנו בשקט סווטה זעקה חמס, וראיתי שנעשה לה אבל היא אמרה לי שהיא הפילה, וראיתי שהשפריץ לה מלא דם מהתחת, מהר הלכתי להביא תחבושת אולוויס, ושמתי לה אותו בתחת. "מאמי זה טוב לך ככה" שאלתי את סווטה כשאני מכניסה לה את התחבושת לאט ובזהירות. היא חשבה שהתינוק מת, ואז בדקתי ושמעתי שהוא בועט לה, אמרתי לה "הכל בסדר מאמי, בואי נישן מחר נילך לדוקטור", היא הביאה לי נשיקה רטובה בפה ונרדמנו עם החתולים.
קמתי ברבע ל11 והסתכלתי על סווטלנה וכל החתולים היו לה על התחת וליקקו לה אותו, אמרתי לה "סווטה קומי, החתולים מלקקים לך את הדם בתחת", היא לא קמה אז התחלתי לבעוט בחתולים, והם לא הלכו חתולים בניזונה, לקחתי את הנעליים שלי לזרוק עליהם והם התחילו לעשות לי מיאו כאילו אני חתולה בביוץ. תפסתי את סווטה ביד ואמרתי לה "קומי, סווטה קומי צריך ללכת". היא התעוררה ואמרה מה היה אתמול, מסכנה היא כניראה התעלפה או משהו, "לא היה כלום, יש לך זיהום בנרתיק מאמי, אמרתי אתמול שאני אקח אותך לרופא", היא אמרה לי בסדר כאילו רוצה להגיד שכואב לה מאוד, ואז הלכנו משם לרמב"ם זה בית חולים כזה בחיפה.
בדרך אני ראיתי את הלשכת גיוס ונזכרתי שיש לי בעוד שבוע צו ראשון ושאני צריכה להתייצב כי פעם קודמת לא הלכתי בגלל הלוויה. עשיתי שלום עם היד לכל החיילים המפגרים שמה.
כעבור כמה זמן הגענו לרמב"ם "אנחנו חייבות רופא דחוף, עזרה ראשונה יש לה זיהום בכוס" איזה אחד אמר לכולם יש בעיות לא רק לחברה שלך. אז סווטה התחילה להגיד לו "פידראס אידי נאחוי" וכמעט הביאה לו סתירה. הלכתי למזכירה שם ואמרתי שצריך פה עזרה ראשונה, שתיקרא עכשיו לרופא. נכנסו לדוקטור חאג' איזה משהו, והוא אמר "מה כואב?" אז אמרתי ללנה שתעמוד והרמתי לה את השמלה האדומה, הרופא ראה את כל התחבושות שיש לה בתחת, והיה בהלם, הוא מהר סגר את הדלת וניגש לטפל בה. הוא התחיל להוציא לה תחבושות מהתחת, וזה נורא כאב לה כי שמעתי שהיא התחילה לגנוח, אז נתתי לה יד שלי שתעשה לי ביד וזה ירגיע אותה. אחרי שהוא הוציא לה 20 תחובושות הוא לחש לי "יש לך מזל שהלכתם עכשיו, עוד כמה שעות חברה שלך הייתה מתה מזיהום בדם".
"קחי, זה כדורים להרגעת הכאב, תיקחי אחד בכל יום", הדוקטור נתן לה כדורים משכחי כאבים, שלא יכאב לה בתחת, "אני גם ממליץ לנוח בבית כשבוע כי השרירים הטבעתיים נתפסו וייתכן שתיצא צואה בלתי רצונית", לא הבנו מה הוא רוצה והלכנו מרגישות בריאות.
סווטלנה ואני נורא התקרבנו בשבוע האחרון, בעיקר בגלל שנישארנו לבד בלי הקרובים שלנו.
יצאנו מרמב"ם והלכנו שם איפה שיש כזה שער מסתובב ושומר. וסווטה עברה ליד השומר, "סווטה קאק דילא?" הוא אמר לה סווטה מה המצב. היא לא זיהתה אותו ואמרה "מי אתה? אני לא מכירה אותך בכלל!!" הוא אמר חכו לי שם ליד הספסלים נדבר קצת. יצאנו מהשער ושאלתי אותה "סווטי מאמי, מי זה? מה את רוצה לחכות לו?", "כן הוא חתיך מה אכפת לי" סווטלנה צדקה כי הוא היה באמת יפה, היו לו משקפים על הראש ושער חום בהיר כזה, הוא היה שומר טיפוסי בכל הנובע מהדבר. "את לא מזהה אותו?" שאלתי את סווטה כמו מנסה להוציא ממנה פרטים מהעבר האפל שלה. "זה בוריה". לא המשכתי לשאול כי הבנתי שהיא לא רוצה לדבר עליו. הסתכלנו על הנוף וראינו את הים, איך ספינות מפליגות בנמל חיפה הכחול.
הרגשתי שאני מרוחקת מסווטה כמה שנות אור, היה לי קשה להתחבר אליה. אולי זה כי התרגלתי שהיא הייתה "אישתו של..", או שאני התאהבתי בה ובגלל זה לא הרגשתי איתה בנוח או שזה בגלל לנה שעזבה.
היא נשכבה על הכתף שלי ונרדמה, ליטפתי אותה בראש ושיחקתי לה בשערה הצהוב. ואז בוריה הגיע.
"אפשר לשבת?" הוא שאל אותי בג'נטלמניות, "כן, רק אל תעיר את סווטה היא לא ישנה כל הלילה". הוא התיישב לידי ושאל לשמי "ג'נט, ואתה?" "באריס, נעים מאוד", הוא לקח לי את היד ונישק לי אותה בעדינות שגרמה לשערות שלי לרטוט. "מה עשיתן ברמב"ם, קרה איזה משהו לסווטה?" הוא שאל מתוך דאגה, "בעלה התאבד, השאיר אותה עם תינוק בבטן, ואתמול אנסו אותה" סיפרתי לו את האמת כמו טיפשה. "מה את אומרת..? אני מבין שלא הייתי צריך לשאול..", "כן" עניתי לו. ואז עברנו לדבר עליו.
"מאיפה אתה וסווטלנה הכרתם?" צלצל לו הפלאפון, הוא אמר שהוא חייב ללכת, השאיר לי פתק ושם היה כתוב מספר. ראיתי אותו מתרחק ולאט לאט הוא נעלם מהנוף היפה שיצר.
"את לא יודעת מה חלמתי" קמה סווטלנה בבהלה. היא התחילה לספר לי את החלום.
"הייתי כלואה בחדר קטן, אני לא יודעת איך הגעתי לשם ואיפה זה היה. ניסיתי לצאת אבל הוא היה סגור על מנעול. שמעתי כלבים, אבל לא ראיתי אותם כי לא היו חלונות בחדר." סווטה בכתה דמעות פחד רטובות שערבו הרבה רגש. "סווטלנה, אבל למה את בוכה, מה זה החלום הזה?" סווטה לא הסבירה כלום. פתאום נוספו לי חידות ושאלות לא פתורות לחידה של סווטה. "מי את סווטלנה?" שאלתי את עצמי בתוכי. "מי זה באריס, ומה הקשר שלו בכל הסיפור הזה?" המוח שלי עבד שעות נוספות בפתרון החידה, ידעתי שסווטה לא תספר כלום כי היא אישה מופנמת, שלא נפתחת גם לא בכוח.
"בואי נלך, היה לנו יום קשה" אמרתי לסווטה. "לאן נלך? אין לי כלום, אין לי בית, למי נלך?" סווטלנה אמרה את האמת וידעתי שאין לנו לאן ללכת. ואז נזכרתי במקום שנוכל לנוח בו, זו הייתה מנהרה באמצע חיפה, ליד מקדונלדס. הלכנו לשם, ידענו שזה מה שיגן עלינו מהחיות בר ברחובות.
בדרכינו הולכות לשם ניסיתי לחקור על העבר של סווטה.
"איך את ויבגני הכרתם?" שאלתי, "הכרנו במועדון" היא ענתה. ואז לאט לאט היא טפטפה לי פרטים.
"כשהייתי בת 18 עבדתי במועדון פה בחיפה. הייתי רקדנית שם. אני זוכרת רקדתי בריטני ואז הגיע יבגני, עמדתי על הבמה במרכז, רוקדת כמו חיה. ישר ראיתי שהוא שם עלי עיניים, ידעתי בדיוק איך להוציא כסף מהבנים. הראתי פה ושם ציצי, קצת תחת ואנשים היו דוחפים לי כסף כאילו אין מחר. יבגני היה אחד מהם". קטעתי אותה באמצע "אבל סווטי, מה זאת העבודה הזאת? במה עבדת אני לא מבינה?" שאלתי מתעניינת במה היא עבדה, "אני אסביר לך הכל ביום אחד" אמרתי טוב תמשיכי, מתה לדעת את ההמשך.
"מאז הפעם הראשונה שראיתי אותו, ראיתי אותו כל שבוע במשמרת שלי, אני בעצמי קצת נדלקתי עליו. יום אחד, סיימתי את המשמרת שלי והלכתי מאחורי הקלעים לחדר שלי. התיישבתי על הספסל, והחלפתי בגדים.חלצת מרגליי את העקבים הגבוהים שלחצו לי על הרגלים, הורדתי את הגרביים השחורות שהתאימו לחצאית מיני שלי שהייתה עשויה מעור. המידות שלי אז היו כמו של סופר מודל. הפשטתי את החצאית הקטנה, ישבתי מפוסקת רגלים בתחתוני תחרה ומחוך צמוד לגוף. הרגשתי כמו מלכה בממלכה שלה. הרגשתי רטובה בעיקר בגלל נוזלי גופי שיצרו אדים בחדר. החלפתי תחתונים. נעמדתי על הרגלים ולאט לאט הורדתי את התחתונים כדי לא לקרוע אותם. הרגשתי כל כך מאווררת. ואז מן האפלה נגלה בעייני יבגני".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
