אני רק גדולה. (משתי הבחינות)
תמונה שלי מהעבר הרחוק כשהיינו עוד עם אבא ואמא בלוס אנג'לס הרחוקה:
"זה לא היה ניסיון ההתאבדות הראשון של גרינברג, וכנראה גם לא האחרון. לאחר האונס, מותו של אביה, נישואין לבעל מכה ולאחר שחמש בנותיה נלקחו ממנה למשפחות אומנה, גרינברג איבדה את הרצון לחיות. לדבריה, כל רגע היא צריכה לבחור בחיים ולא במוות. זה או לישון או למות, או לראות טלוויזיה או למות מספרת גרינברג. "מאז שנלקחו ממנה בנותיה, גרינברג נכנסת ויוצאת מבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל. דאגתה העיקרית היא שבנותיה לא יזכו לראות את האמא שהן מכירות. "כשאני אצא מפה לא תהיה להם אמא" אומרת גרינברג, "לא תהיה אמא חזקה כמו שהייתה להן". בעוד כמה ימים תצא מבית החולים, ולדבריה ניסיון התאבדות נוסף הוא רק עניין של זמן"
נכנסתי כרגיל למחשב, גלשתי לאתרי הפורנו ואחריהם לאתר הבית שלי – נענע.
לפתע הופיעה הכותרת: "אי אפשר לחיות אחרי אונס כזה", שמשכה את עייני כל כך חזק, הן כמעט יצאו ממקומן ונדבקו למסך.
לפתע, קפצו לי הבזקים מן העבר האפל שלי. העבר שהוא בעצם רק שנה שעברה.
זה מוזר לגלות שעבור בן אדם כמוני, העבר הוא רק שנה לפני ולא 19 שנים כמו אצל יעל (הגברת מהכתבה). ההבזקים פשוט גרמו לי לצמרמורת שלא עזבה אותי במשך כל הקריאה הארוכה, אולי אלו בעצם היו ידיי הרטובות שחיברו את התקע לשקע.
אני מבינה אותה, בא לי פשוט לחבק אותה בתקווה שלא אמחץ למוות, כי אני בניגוד אליה רוצה להמשיך לחיות, אני נלחמת על החיים שלי כל יום.
אבל אותם ההבזקים, אותו זיכרון ישן ואפל לא יעזוב אותי לנצח.
אני אקבר איתו, אבל בכבוד.לפי רצון השם.
אני חושבת שהתאבדות זה דבר גרוע, זה פגיעה בכל האנשים היקרים לך(במקרה אם יש לך כאלה)
אני זוכרת את הפוסט המגוחך שכתבתי שברצוני להתאבד (אתם יודעים לפעמים כלכך כועסים שמגיעים לכאלו אמירות קיצוניות ומגוחכות ואח"כ מסתכלים על זה אחורה וצוחקים על כמה טיפשים היינו)
זה שליחה ישירה לגהנום, זה חולשה, זה אגואיסטיות.
מה בנותייה היו אומרות כששמעו שאימם שמה קץ לחייה?
הן היו בוכות עלייה כל חייהן, כל ילדותן שאמורה להיות נפלאה ומאושרת הייתה נהרסת במעשה אחד קטן וטיפשי של אישה אגואיסטית.
אני לא שופטת, אני לא רוצה שישפטו אותי, את מה שעברתי, ואני לא שופטת את גברת יעל.
אני מציגה לכם פה עובדה. למעשה אין כל סיבה בעולם שבגללה בנאדם אמור להתאבד.
פתאום הבנתי שאני אטומה. "החיים כנעורת ננערו" קראתי בשיר אחד על החיים, זה אומר שהחיים חולפים כפשתן שעף ברוח ככה לימד אותי המורה לספרות, אותו מורה שהתאהבתי בו לראשונה ביסודי.
סיפרתי לחברה שלי במסנג'ר איך אני רוצה להתאבד וזה הגיע ליועצת השמנה מהתיכון שבו אני לומדת.
אז היא באה לכיתה שלי י"ב/18(כיתת אומ"ץ- זה מסלול בגרות מלאה) וקראה לי לבוא אליה לשיחה פרטית. חנניה המפגר מהכיתה שלי אמר "ג'נט חולת נפש, הולכת ליועצת" אז כולם התחילו לרדת עליו בעיקר סווטלנה וג'ניה.
"ג'נט שלום, קוראים לי תמרה, כמו שאת בטח יודעת אני היועצת של השכבה שלך- י"ב ואני רוצה לדבר איתך".
הסתכלתי עליה, בתוכי ממלמלת לי "איזה שמנה מה היא רוצה ממני".
"אני מכירה אותך את היית אצלנו בכיתה כשהסברת על חינוך מיני ומחזור" אמרתי לה שאני זוכרת אותה משנה שעברה. אח"כ נכנסתי איתה אל החדר וישבתי על הכסא של התלמיד והיא ליד השולחן, היה שם מסריח ושוב מילמלתי לי "השמנה הזאת, מי יודע מה היא אוכלת".
"מה שלומך, איך את מרגישה מתוקה?"
"בסדר, מה איתך המורה?"
"תקראי לי תמרה, לא צריך רישמיות אנחנו בשיחת חולין"
אמרתי לעצמי "איזה שמנה היא, בטח היא אכלה בטירוף שלה כדי להגיע לכזאת רמה",
כדאי להמליץ לה ללכת ללרדת בגדול"
היא הכניסה את היד לשני גושי השומן שלה – השדיים שלה והתחילה לגלגל משם וופלים בטעם שוקולד תוך כדי שהיא מציעה לי אותם באדיבות.
"רציתי לדבר איתך, על זה שאמרת שאת רוצה להתאבד"
"אני לא רציתי להתאבד מה את רוצה ממני? מי אמר לך את זה?"
"חמודה, את לא צריכה להתעצבן אני רק מתעניינת, אני שואלת את כולם, זה לא משנה עכשיו מי אמר מי לא, את צריכה לדעת שאת חשובה לכולנו, לפעמים ניראה שהחיים שחורים, אבל בחיים לא הכל שחור ולבן, יש גם אפור וכתום וורוד וירוק וצהוב וסגול וחום ועוד הרבה צבעים יפים"
מה היא רוצה ממני איזה פרה מפגרת אמרתי לעצמי.
חשבתי בליבי, שבמקומה באמת הייתי מתאבדת לפני שהיתי מתה מאיזה עודף משקל מופרז או משמידה מקומות ציבוריים.
ופתאום המחשבה שלי, במקום להישאר אצלי,בלב, עברה לפה שלי!
כאילו משו חיבר בינהם במהירות ופתאום בלי לשים לב אפילו צעקתי לה:
" תגידי אבא שלך רפתן?"
היא נבהלה , הביעה על פנייה תמיהה ואמרה "לא"
ושוב אותו קול, כאילו שד נכנס בי אמרתי: "אז איך יצאת פרה שכזאת?"
פנייה נהיו עגולות ואדומות כמו תינוק שיוצא מהפות בזמן הריון
היא שתקה והחלה לבכות.
נבהלתי, לא ידעתי איך להגיב, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, רציתי רק לקבור את עצמי עמוק בתוך הרפת בקיבוץ.
זה לא התאים לנערה טובה כמוני, אף על פי שלא הגעתי מבית טוב, תמיד היה לי כבוד לאנשים ובמיוחד למבוגרים ממני.
זה נגמר, חשבתי.
היא תשלח אותי לגורמים אחרים ושם באמת יגמרו אותי.
ניסיתי לשכנע אותה שלא בכוונתי להתאבד ברצינות ושאני בסדר גמור אבל היא לא השתכנעה ורצתה להיות בטוחה שאני לא יעשה שום שטות אז היא קבעה לי פגישה נוספת איתה לעוד חצי שעה וככה רוב היום ביליתי במחצית הפרה המפגרת והחדר המסריח שלה. אחרי הבית ספר שחשבתי שנפטרתי ממנה הייתי בטוחה שראיתי אותה עוקבת אחריי וברגע שהסתובבתי היא ישר התחבאה מאחורי העמוד הראשון מה שהזכיר לי את הימים בהם ראיתי את החשפניות שרוקדות על העמוד ותמיד חלמתי להיות אחת מאותן חשפניות,אך לא כמו החשפניות אותה העמוד לא הסתיר ולמרות שעשיתי את עצמי כלא רואה תמיד הצל שלה היה מאחוריי. חשבתי שהדרך לא נגמרת עד לדירה שלי ולרגע שחשבתי שההיא הפסיקה לעקוב אחריי גיליתי אותה בדירה שלי מחטטת לי ביומן ובמועדפים במחשב שם היו כל האתרים שאהבתי וכנראה שגם היא כי איך שהגעתי היא ישר מיהרה לסגור את המחשב וגם את המכנס שלבשה. היא החליטה יותר על ביקורי בית ובלי ששמתי לב היא התחילה להיות כשותפה יותר משיועצת. התגעגעתי לימים הבודדים בדירה שבה הייתי אני והאתרים לבד בלי שאף אחד ישגיח או יגיד שהאוכל נגמר וצריך לקנות עוד או אפילו שיסריח לי את הבית בצורה מחרידה.
היא יצאה ומאז לא חזרה יותר לבית הספר ולא לבית שלי. הסיפור שלי נשכח כמובן כמו שהיא נשכחה במהרה ואף אחד לא דיבר עליה מאז חוץ מכמה ילדים שהיו רגילים להבריז משיעורים בטענה שהם אצל היועצת וכעת לא הייתה להם מי שתגן עליהם.
נזכרתי שליועצת השמנה קראו תמרה.
תמונה שלי מעכשיו בחניה של הבית:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
