חבר שלי גילה את הבלוג ולכן החלטתי לספר לו שזהו סתם סיפור שהמצאתי. הבושה לא איפשרה לי לספר לו את כל האמת על עברי המזוויע. ולכן כתבתי את כל השטויות האלה. (כמובן שזה לא היה מרצוני, אלא הוא הכריח אותי לכתוב זאת בשוטים ומקלות). עכשיו אחרי שהוא נמצא בכלא במוזמביק על סחר בסמים אני מרגישה סוף סוף חופשיה לכתוב על כל מה שעובר עליי.
התקופה האחרונה היא קצת בודדה, סגרו את מועדון "הכבש והפרה" ואין לי לאן לצאת בערבי שלישי הקודרים. גם חברי נרקב בכלא (כמו גם אמי החורגת). אחיותיי אינן דואגות לשלומי אלא רק לשלום אימן. אך גם זה לא כי אחרי חצי שנה בכלא הן נזכרו להתקשר לבית ולשאול לשלומה למרות שהיא נמצאת בכלא.
הייתי אמורה כבר להתגייס אבל משום מה שלחו אותי לקב"ן. הקב"ן התייחס אליי טוב מאוד. הוא הציע לי את מעילו השחור מהר הפחם שיש ליד ביתי. הוא ליווה הביתה ונכנס אליי לדירה , זה היה בשעות הלילה הקטנות. הוא החל לשוחח איתי על מצבי הבריאותי ועל מצבי המיני. זה התחיל מסיפורים על ההתמכרות הישנה שלי למין ועבר למיטה.
כמובן שלא הזכרתי בזמן הכרותנו הקצרה את אבא שהיה בועט בי כל בוקר כדי שאני אכין לו שוקו ועל העינוגים שהוא היה מספק לי בשעות הפנאי. בבוקר הוא עזב כמו כל הגברים שבחיי, אחרי שבוע קבלתי מכתב ממנו שאומר כי אני לא אוכל להתגייס בגלל סעיף נפשי. לא הבנתי במה מדובר, ואז התחלתי להבין הכל. הוא ניצל אותי, אבל לא מספיק. הייתי צריכה לספק אותו יותר, אני יודעת הכל באשמתי!!! לולא זאת הייתי עכשיו חיילת בצה"ל ולא נימפומנית ששוכבת לבד בביתה על מיטתה ספוגת השתן.
נורא קר לי עכשיו, הקור פשוט בלתי נסבל, אין לי גם כסף לחשמל. לכן אני נוהגת להשתין על עצמי בלילות כדי להתחמם וכך אני שורדת מיום ליום. חשבתי לתרום ביציות לנשים שמתקשות ללדת, אבל לא רצו אותי כתורמת. אמרו שאין לי ריח טוב. נורא חבל , אני חושבת שאף פעם לא יהיו לי ילדים. הייתי מאוד רוצה תינוק עכשיו, כדי לטפל בו כמו שאני טיפלתי פעם באבא.
טוב אסור יותר לבזבז חשמל אז אני הולכת ביי ביי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
