לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ארון המתים הסודי שלי.


אני לא היא. אני לא עצמי. אני לא מי שאתה רוצה שאהיה. סיפורה של נערה מוכה בין המוניותם של רחובות ת"א.

כינוי:  Jannet.

בת: 35





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

היום שבו אני אתאבד.


כבר לא כל כך בס"ד היום בא סוף לכל השמחה האוטופית שסבבה סביבי במשך זמן רב.

היום עצרו את אמא שלי באשמת סחר בסמים קשים.

אני הייתי באמצע חלום רטוב כשנשמעה דפיקה חזקה על דלת ביתי הסגרירי. בהתחלה חשבתי שזה חלק מחלומי המדהים – דזדמונד השרברב דפק על דלתי כדי שאנו נבצע משגל אוהבים חושני במיוחד. בדפיקה הרביעית כבר הבנתי כי חלומי לא יהפוך לסיוט מתמשך אלא שאצטרך להתעורר ממנו ולא לראות את פרוות החתול המשתרבבת מתוך חולצתו של דזדמונד.

פתחתי את דלתי וזה היה סמי השוטר איתו שכבתי כבר עשרות פעמים, לרגע חשבתי שזה גם חלק מהחלום. אך זאת הייתה המציאות סמי עמד שם עם הרובה בחוץ. חשבתי ששוב ארוויח לי 150 שקל באמצע היום אבל אז ראיתי שזה לא שהוא שמח לראות אותי אלא שבאמת יש לו רובה בכיס!

הוא לא זיהה אותי. כנראה שבאמת השתנתי מאוד בתקופה האחרונה

שערי הגולש לא היה גולש עוד, ולא היה לי עוד מבט תמים בעיניים.

ואז הוא דיבר, וקולו העביר בי רטיטות חזקות בכל אבריי גופי.

לא זה לא היה קולו. זה היה הפלאפון שהיה על רטט בתוך הג'ינס המטונף שלבשתי על גופי.

הוא לא הרשה לי לענות. הוא רצה לדעת איפה אמא שלי.

ואני אמרתי לו היא בתוך התיק, אז באמת נזכרתי ששכחתי להוציא אותה משם והיא הייתה שם כל סוף השבוע. טוב לא נורא היו שם מספיק שאריות אוכל היא בטח עדיין חיה....

הוא לא הבין למה התכוונתי, אך בכל זאת החליט לבדוק בתוך התיק. למרבה הפלא הוא לא מצא שם כלום. היא הספיקה לברוח! ועוד אכלה לי את ארוחת הבוקר!

אבל אז נפלה האבן אל סוף בינתי – הוא התכוון לאימי החורגת.

אמרתי לו שעכשיו זה סיפור שונה לגמרי. זה קצת יותר מסובך.. היא... בחדר..................

הוא דפק על הדלת בחוזקה עם גופו הסקסי והמזיע. טיפות זיעה זולגות מפדחתו לכיוון מצחו החום כהה (איכס מתחילים לו מפרצים בשיער, לא יוצאת איתו יותר זקן שכמותו!) זולגות לאט. אני לא יכולה להסיר את המבט.

הוא עוצר אותה.

היא בכלא.

יש לי אורגזמה.

משם יצאתי אל עבר ביתו של חבר שלי, עולה במדרגות, ודופקת כמו שלא דפקתי לעולם. הוא פותח את הדלת, מרים ראשו למעלה, ורואה שזו אני. הבעת פניו נראתה מודאגת. הוא שאל אותי, "מי את", "מי אני?! חתיכת אידיוט אתה לא יודע מי אני?", אמרתי לעצמי. ואז, נגלת בפני, ילדה כבת עשר. לא הבנתי. הוא התחיל להסביר שזו אחייניתו, ממתי יש לו אחיינית? ולמה היא ללא בגדים? שאלות אלה ואחרות עלו במוחי הקט. דחפתי אותו בחוזקה, ונכנסתי לדירתו. הוא עדיין לא הבין מי אני, ואז נזכרתי שיש לו אלצהיימר, שזו מחלה שגורמת לשכחה.

לקראת ערב, הוא החל להיזכר במציצה שנתתי לו לפני שבוע, ורק אז הוא נזכר בי. פניו התמלאו אושר, והוא רץ מהר למגירה להוציא את השוט שלו.

התחלתי להצליף בו.

דהרתי עליו מרחקים עצומים, עברנו שדות ובתים, שדרות ועצים.

ואז סיפרתי לו את אשר עבר עלי בבוקר, אך הוא לא התעניין, פתאום הבנתי, הבנתי שהוא רוצה אותי רק בשביל המין. הוא רואה בי חתולת מין, ואני ראיתי בו גבר.

כל הגברים בעיני הם אובייקט מיני, הם מספקים אותי, וזה מה שאני אוהבת.

חסר לי דבר אחד, חסרה לי האהבה, אותה האהבה שסיפק לי אבי המנוח.

אחרי זה הוא ביקש שאני ארכיב את חגורת הפין שהוא קנה לי לבת מצווה, אבל התביישתי, התביישתי להרגיש כמו גבר, זכר, אותו אחד שהורס את המין האנושי, ובעיקר אותי.

חזרתי לחתוך לעצמי את המפשעה, אותה הרגשה הקרובה למוות, הרגשה שאין לתאר אותה במילים. לקחתי את התער של המחדד, והתחלתי לחתוך, חתך אחר חתך, עד שהגעתי לאיבר מוזר, שמא זה הקיבה, או אולי התוספתן, עוד לא החלטתי.

ביצעתי על עצמי ניסויים, התחלתי להחדיר לתוכי חפצים, רציתי לבדוק מאין הם יצאו, אך הם עוד לא יצאו. פעם הייתי אלופה, עכשיו אני חלופה.

אני צריכה גבר חזק ותומך לצידי.

ברגע זה ממש, עולות בראשי מחשבות, על התאבדות, מוות.

אני מתארת את אותו היום שבו אני אתאבד.

זה יהיה יום רגיל, כמו היום. יום חול.

העולם ישתוק.

ואז בחצות אני אלך ברגליים יחפות, אל מפגש הרכבות שנמצא מול ביתי.

אצא עירומה, ואמות עירומה כביום היוולדי.

ואז אתם תבינו, שזה לא היה סתם.

ואז תבינו, שאני צדקתי, ואתם טעיתם.

רק אמא יודעת.

אמא אומרת שזה הכי טוב בשבילי. שזה המעשה הנכון ביותר. שאני לא יציבה.

כך אוכל להתייחד איתה לנצח.

אתמול, עשיתי הכנות אחרונות, הסרתי שערות בחזה, ברגליים בפנים ובמקומות אחרים.

אני רוצה למות יפה, כמו קליאופטרה.

יכתבו עלי בעיתונים, יראו אותי בחדשות ואז אזכה לתהילת עולם.

כמו פעם, כשאנשים עוד ריחמו עליי, אבל עכשיו אף אחד לא מרחם, אף אחד לא מזיין, אף אחד..

אני רוצה לקנות דילדו, ולמות כשהוא בתוכי, אחח זה יהיה טוב.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שמצצתי לאבא.. הייתי בטוחה שצריך להשתמש בשיניים כמו ששוברים סוכרייה על מקל, אבל זאת לא אשמתי אבא אמר לי שזה כמו סוכרייה. יש לו עדיין סימנים. אפשר לפתוח את הקבר ולבדוק.

למה הרגתי את אבא? הוא דאג לי, אני רוצה אותו עכשיו!

אני רוצה את הדילדו שלו, למרות שאמא אומרת לי שזה לא באמת היה דילדו, זה מה שיש גם לסמי פשוט לאבא היה מאוד קטן.

דזדמונד עצבני אני חייבת להתחפף לסוכה.

הנה  תמונה שלו:

אני מנסה להתחבא מהחיים:

אני וחבר שלי =]כפרע עליו

 

 

 

נ.ב.ח.

שזה אומר נזכרתי במשהו חתול.

 

כל מי שרוצה פרסום בדף הראשי של נענע חינם!!! שיכנס לכתובת הבאה: 

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=6671

זה הבלוג של טליק החמוד =]

אתם צריכים לתפוס אותו שהוא במצב רוח טוב וכדי לוודא שזה יקרה אני ממליצה לבקש כמה וכמה פעמים

 תודה לי אח"כ טליק, בכיף =]]] 

נכתב על ידי Jannet. , 5/10/2007 00:06   בקטגוריות פסימי  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הוא היה ילד חמוד, ואני ילדה עם בגד עור צמוד.


בס"ד

 

חזרתי מלוס אנג'לס אל עיר החטאים. עברתי בין בתי קברות, וראיתי מתים. מתים מהלכים.

פגשתי את אמא, פגשתי את אבא.

פגשתי חבר שמת מזמן, מחכה לי כמו חרמן.

ואני יודעת, ואני שומעת. רק רוצה לגעת ולדעת.

כן, עברו הימים גיליתי שאני אוהבת בנים.

זרקתי אותה, את החברה, לנמרים.

אמא הפכה את החדר למקום הימורים, לה ולחברים.

 

מצטערת על החריזה, פשוט הייתי בשוונג או שאני סתם הוזה.

 

ביקרתי בקבר אימי שתזכה לימים ארוכים. ובלילה היא החליטה לבקר גם אותי. ומאז היא מסתובבת איתי ואני מרגישה אותה בכל מקום.

אמרתי לה ללכת כדי לא לערער אותי אבל היא מתחבאת לי בתיק ולא רוצה לצאת.

אני יודעת שזה נשמע הזוי, אך זאת האמת. ולא, כבר לא אכפת לי שלא מאמינים לי וקוראים לי פסיכופטית.

סיפרתי לה עד כמה שקשה לי בעולם הזה. ואני רוצה להתייחד איתה. אבל היא הרגיעה ואמרה שזה הכל עניין של מחשבה. אז התחלתי לחשוב חיובית. למה להסתכל על חצי הכוס הריקה כשיש וודקה פה לידי בחצי כוס מלאה. בלוס אנג'לס פגשתי את אהוב ליבי, עינינו נפגשו, עברנו לדיבורים ומשם לשירותים.

בעצת אמי, החלטתי לחזור לכאן, ולמצוא נקמה. אמא הצטרפה. אמי החורגת, שכבר הספיקה לשכוח אותי, שכרה את חדרי לעובדים זרים מיפן, ואותי שלחה למחסן, עם החתול הלבן. אחיותי, הספיקו להתגייס בחופשה. והן חסרות לי נורא.

בנתיים, אני מנצלת את הזמן, ומתכננת תוכנית להשמדה. המצב שלי גרוע. אבל אמא עוזרת לי ברגעי הקשים. הרופאים אומרים זה פסיכוטי, אבל הצלחתי להערים עליהם.

אני כבר לא יכולה, כל המחשבות על מוות, התאבדות ורצח. אני מתכננת הכל מן הפרט אל הכלל:

את אמא אני אשרוף. אבל קודם אני חייבת להפטר מהעובדים הזרים. אז אני חושבת להרעיל אותם עם ציאניד שהשגתי מידיד.

אח"כ, ובהדרגה, אני צריכה להעלים ראיות מהזירה.

כשאחיותי יחזרו הן ישאלו אותי איפה אמן, ואני אגיד שהיא נסעה לתימן.

ובשלב הסופי, אני אחנוק אותן מתוך שנתן. ואז אני עצמי אתאבד עם אהובי.

 

אפרים, נפשגנו בחטיבת הביניים.

זה היה רגע דרמטי. אתה זרקת עליי מחק ואמרת לי "את שעירה" , נפגעתי עמוקות בנפשי ובליבי ורציתי באותו רגע לחתוך אותך, אך הסתפקתי בלזרוק עליך מסמר. ישר הגעת למיון יחד עם מגד דויד אדום -דאגתי להתנצל וגם אתה התנצלת ומאז אנחנו נהינו ידידים טובים.

הוא היה ילד חמוד, ואני ילדה עם בגד עור צמוד.

ואז ביסודי, הוא היה חברי הסודי.

אתה, אוריה ועומר רכבתם עליי והיינו כל כך מאושרים למרות ששברת לי את הרגל. לא נורא זה עבר.

בחטיבה, היינו חברים, חמש חודשים.

ואז חברתי,  ש' שם בדוי. לקחה לי אותך בלי להשאיר סיכוי.

הוצאתי שיניים, והחזרתי לי את אפרים.

ומהיום, לפני חודשיים, פגשתי את אפרים.

למרות שעברת בית ספר נשארנו בקשר.

היית איתי ברגעים הכי קשים של החיים שלי. וכמו כן היו גם כאלה שהפכת לקשים.

אני שמחה שאתה עדיין בקשר איתי, למרות כל מצבי הרוח שלי.

ותודה על התמיכה בתקופה הקשה ביותר בשנה.

אני מתה שתפגוש את אימי וגם היא מתה לפגוש אותך.

 

מאוהבת עד עמקי נשמתי,

Jannet.

 

נכתב על ידי Jannet. , 14/9/2007 20:37   בקטגוריות פסימי  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



5,317
הבלוג משוייך לקטגוריות: דת , פילוסופיית חיים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJannet. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jannet. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)