ואני שאביט בך לא פעם אשב לי בשקט רחוק

עמדת למעלה,

מרגיש קצת כמו אלוהים.

אתה עכשיו קובע את שם המשחק והחוקים.

כל החיילים ביצעו מהלך, נשאר רק תורך בתוך המערך.

מתקרב אל הקצה וסופר לאחור.

10 שניות לתקן או לשבור את הכל.

עצמת עניים ונשענת קדימה.

מלמלת משהו, בטח על אימא.

7 מטר היו דרכך האחרונה.

מספיק בדיוק לשבריר מחשבה.

ואולי התחרטת, אולי הרגשת הקלה.

אבל אחרי המוות מגיעה באמת הנפילה.

עומדים סביבך בבית חולים כשמכונות מחזיקות אותך בחיים.

משאירים אותך בעולם שבחרת לעזוב.

ובוכים, כי יש פה כל כך הרבה אנשים שעשית להם רק טוב.

מנסים להבין איפה טעינו. מה אמרו, מה לא עשינו.

קשה להאמין שדווקא אתה. והרופא נכנס לחדר וקוטע מחשבה.

החברים שרים לך כשהקו במכונה מתישר.

בן בן, הצלחת- אתה לא איתנו יותר.

איך נתת לי להשאר לבד עם כל הזכרונות.

עם כל הימיים ביחד, עם כל הלילות.

עם הבדידות הזאת והאשמה.

איך קפצת ולא לקחתה אותי אתך.