משל יותם

אהרון נפטר מנישמתו בחמישי לספטמבר. בדירה קטנה, בפרבר קטן
של עיר גדולה בארצות הברית, דירה אליה עבר רק שבועיים קודם. המאבק היה לא קל וארך
שנים. אהרון הלעיט את נשמתו בקוקאין ובשקרים והיא דבקה בו כמו ספחת ארורה, לא
מוותרת. הוא ניסה סמים ממריצים וסמים מדכאים, הלוואות קצרות מועד שהפכו ארוכות טוח,
רמאויות בינוניות ותפילות ליל שיש בבית הכנסת השכונתי. הוא התרחק מאמו ומאחיו ובמשך
שלשת השנים שהכרתי אותו מעולם לא הזכיר חברים. ובכל זאת היא לא וויתרה. היא הקימה
אותו על רגליו כל בוקר, דאגה שהסלולרי יהיה טעון, לחצה עליו לשלם חובות כמעט
אבודים. היא נצמדה אליו חזק במהלך שני תהליכי גמילה ארוכים בשנתיים האחרונות. לא וויתרה
במהלך תאונת הדרכים שעבר לפני חדשיים. נשמה על ספיד. מחשבות במהירות האור, תנועות
קדחתניות ורעב תמידי שמבצבץ ממש בצד, בקצות העיניים. נשמה בודדה.

עבדתי איתו שלש שנים. אולי יותר. תמיד היה בינינו חוב. תמיד החזקתי
אותו קצר בסחורה. תשלם לי על המכירות הקודמות, הייתי אומר, אתן לך עוד. תמיד סיפורים.
צבעוניים. מפוארים. מלאי הבטחות ואופטימים. ואז התנתקות ארוכה. ותמיד חוב קטן
שנשאר. ולבסוף היה מתקשר. שלום, שלום, הוא היה אומר במבטא האמריקני/לואיזיני שלו. אני
עדיין כאן. אני יודע, הייתי אומר. לא חשבתי אחרת. רק שתדע שאני מתכונן לגמור את
החוב בחודש הקרוב ואני צריך עוד דברים. איפה היית, הייתי שואל. הייתי חולה, היה
אומר. מילת הקוד לטיפול גמילה. אני אעזור לך, הייתי אומר. אבל אתה צריך לגמור את
החוב קודם. וכך היינו רוקדים את ריקוד הטלפון במשך שבועות. לפעמים שם, בארה"ב.
לפעמים מהארץ לשם. ושוב היה נעלם לשבועות, חדשים. ושוב היה מתקשר. שלום, שלום.

בשלושים לאוגוסט הוא התקשר. הייתי בצימר במבשרת ציון עם
אשתי. שבועיים לפני כן נפגשנו ערב חזרתי לארץ. שלום, שלום. אהרון, אמרתי, איזו
הפתעה. דיברנו רק לפני שבועיים, מה קרה? הסחורה שהשארת לא מתאימה, הוא אמר. הלקוח שלי
צריך את אותם הפריטים, באיכות יותר גבוהה. אין בעיה, אמרתי. אני שולח ביום ראשון
מבחר חדש הכולל פריטים חדשים באיכות ממש מצוינת. נהדר, התלהב. מתי זה יגיע? המשלוח
יגיע למשרד בארה"ב בחמישי לספטמבר, אמרתי. אני אגיע לבדוק ולהחליף סחורה
בשישי. הוא אמר. חזרתי לאשתי. מי זה היה? היא שאלה. לקוח. אמרתי. סתם נשמה אבודה.

שכחתי כל היום להגיד לך, אמרה לי יעל מהמשרד בארה"ב
לפני שבוע. מישהי התקשרה הבוקר ואמרה שאהרון נפטר. מי זה אהרון?

הלין, שעבדה איתו בארבעת החדשים האחרונים, עדכנה.

אהרון נפטר מנשמתו בחמישי לספטמבר. המאבק היה לא קל וארך
שנים, אבל בסוף הוא סידר אותה בהתקף לב מאסיבי מספיק כדי שתוותר סוף סוף, תתקפל
ותחזור כלעומת שבאה. חוץ ממנה, לא היו מי שהאמינו בו ממש. מצאו אותו רק ארבעה ימים
אחרי שמת. הלין התקשרה והתקשרה ולבסוף ביקשה מהמשטרה לבדוק את הדירה. אומרים שמת
מייד. על המיטה היו פריטים, שלי ושל אחרים. חלקם נעלמו, מסתבר. כמובן שנשאר בינינו
חוב.

אי אפשר להגיד שאהבתי אותו. אי אפשר להגיד שהיינו חברים. ספק ולקוח.
וגם כך, לא כל כך קרובים. אי אלו טובות קטנות. ארוחת צהריים משותפת אחת במהלך שלש
שנות היכרות. כמה שיחות תמימות על ישראל ועל הכמיהה לבקר כאן. כמה שיחות זועמות על
אנשים שדפקו, שפגעו, שלא שילמו, שאכזבו. ובכל זאת, הגרון שלי חנוק כבר שבוע. אולי משום
שהנשמה הזאת נלחמה כנגד כל הסיכויים. נשמה על ספיד. נשמה אבודה. נשמה לא חשובה. ולבסוף,
כשכבר וויתרה, היא הייתה נשמה לבדה. והבכי עכשיו. כי לבד זה הכי כבד שאפשר. ואי אפשר
להרים.

שלום, שלום.