שגיא נאור

די עצוב היה אתמול לצפות בטקס עמ"י, טקס פרסי המוזיקה של ערוץ המוסיקה הישראלית. עצוב, די מביך וגם קצת מיותר. מזל שהיה שם אהוד בנאי, להפוך את היום למיוחד ולהביא שמחה מבורכת, ממש כמו ב"היום" אותו הוא שר אתמול.

לפני ארבעה חודשים, כשסיכמתי כאן את שנת תשס"ד, הזהרתי שעם כל הכוונות הטובות וקוטנר וכל זה, ערוץ 24 הופך להיות תחליף ל-MTV כשומר מסך במקרה הטוב ותאום גלגל"צ במקרה הרע. אחרי אתמול אפשר בהחלט להצביע על עוד מגמה - הפיכתו לתואם ערוץ E. בקיצור, E של גלגל"צ. תוכניות טובות באמת, שמהוות את עלה התאנה של הערוץ, וראשי הערוץ נוהגים להיתלות בהן בכל פעם שעולה ביקורת בנושא, נדחקו מזמן לשעות מאוחרות בלילה שאיש אינו ער בהן (את זה הם למדו וודאי מערוץ 1, ששיכלל את המיומנות הזו למומחיות של ממש); הפקות של ממש כמעט ואין (איפה "הבמה המרכזית"?  איפה "תשע שעות ושיר?"); השיא היה כשבכתבה שהופיעה בסוף השבוע והספידה את הערוץ נשמעו ראשיו כמשלימים עם הגזרה, כאילו אין ברירה אחרת. עצוב.

וכך טקס, שעל הנייר נראה כמעניין מאוד (עם משקל גם לסו-קולד "מבקרים"), והביא אותי בשעה תשע בערב אל מול הטלוויזיה, חילק פרסים צפויים מאוד, רדודים מאוד וממש לא מתאימים לשנה נפלאה כמו שהיתה לנו: שני פרסים למאיה בוסקילה (קיציס: "התוכנית היחידה שהיא לא הופיעה בה היתה בוב הבנאי"), שני פרסים לארקדי דוכין (שבכלל הוציא השנה אוסף), פרס למשינה על די.וי.די הופעה בכלל מלפני שנתיים, עוד קצת פרסים להדג נחש...  צפוי, צפוי, צפוי. ההפתעה היחידה שנרשמה היתה ההתעלמות מגבסו, יקיר ה-SMS.

"פריצת השנה" למאיה בוסקילה, שמגובה בפמלייה של סוכנים ויחצ"נים?   קליפ השנה ל"שירת הסטיקר", שכל כולו מתרחש במעלית, ומלא בתחפושות סטריאוטיפיות נדושות?   מזל שאת פרס מפעל החיים נתנו באמת למישהו שמגיע לו, שמוליק קראוס, באחד הרגעים הבודדים שהיו באמת מרגשים אתמול בטקס. אני מביט בסיכום שלי ופרט ל"ענה לי", שבאמת לא היה ספק לרגע שהוא-הוא הולך לכבוש את הטקס, קשה לומר שהפרסים של עמ"י קלעו לדעתי. אם זו היתה רק דעתי, הייתי משלים עם הבעיות האישיות שלי. אבל קשה היה למצוא הבוקר מישהו שממש הסכים עם ה"מבקרים", אם היו אכן כאלה.

מזל שאהוד בנאי הוציא השנה אלבום. כדאי לקברניטי ערוץ 24 לזכור שלא מדובר במאורע שכיח, וכדאי להתכונן כבר עכשיו לטקס של השנה הבאה. כי ללא אהוד בנאי הטקס של אתמול היה עילג וסתמי (סליחה מראש מאושיק לוי שבאמת ניסה להתגבר על הרדידות הלשונית והרגשית, כשהעניק לשמוליק קראוס את התואר, ומדיויד ברוזה שהפליא בביצוע החי שלו ל"אחרי עשרים שנה"). אהוד זה אהוד, והוא תמיד גונב את ההצגה, בעיקר כנראה משום שהוא באמת אמן שמגיע לו לקבל פרסים, אמן שעובד ומזיע ויש לו דעות והוא לא מפחד להשמיע אותן (גם כשהן מעצבנות, אפילו אותי).

אהוד בנאי, אתמול בטקס העמ"י (צילום: ערוץ המוסיקה 24)

אז אהוד הפליא בדואט למפוחית ולחיים (עם נועם הלוי הנהדר) בפרס הראשון, ובפרס השלישי שר את "מודה אני לפניך" תוך שהוא מודה למאיר אריאל. בעיקר בלט הנאום שלו אחרי פרס "אלבום השנה". "יש המון אמנים מוכשרים בארץ...", הוא סיפר מעל הבמה שניתנה לו, "בתור מי שעשר שנים עבר עם קלטת מחברת תקליטים אחת לשנייה ונדחה כל פעם, אני קורא להם לא להתייאש". זה היה ללא ספק רגע מרגש, וניצול נאות של הבמה, כמו גם איזה סטירה (כאפה, כלשון הדג נחש) מצלצלת לחגיגה שמסביב, בכיכובם של בובות-על-חוט כמו בוסקילה או סקעת, בעוד שרבים וטובים מבוססים במועדונים חשוכים ולא חולמים אפילו על קליפ בערוץ המוסיקה.

עצוב היה אתמול, במיוחד למי שבאמת אוהב מוזיקה ישראלית. מזל שקצת אחרי אחת-עשרה הגיעו החברים הטובים מ"הבית הלבן" וגאלו אותי מהמבוכה הגדולה של "על השטיח האדום" (נסיון עלוב וצעקני של הערוץ להפוך באמת לערוץ E לכמה דקות). אין מה לעשות – בכל מה שקשור לטקסים, כמו גם בכל מה שקשור לממשל, אנחנו רחוקים שנות דור מהאחות הגדולה שמעבר לים. הבדיחות היו קלושות, הנאומים רדודים, והקהל צרחני וחסר תרבות. הכי עצוב זה שאלו בדיוק בני הנוער שערוץ 24 אמור לחנך. את התוצאות אפשר היה לראות אתמול.

♫

אבל למה לסיים עם נימה שלילית?   אהוד בנאי של אתמול בערב הזכיר לי שכבר חודש כמעט אני לא מצליח להתנתק מההופעה הנפלאה שלו בקיסריה באוגוסט האחרון (פרטים כאן), שהגיעה סוף סוף לשולחני הוירטואלי על משק כנפי הציפור (הכחולה). זה לא סוד שאני אוהב מאוד את אהוד (הוא ללא ספק בהתמודדות קשה עם רוני סומק על תואר "האישיות המוזכרת ביותר בבלוג"), אבל ההופעה הזו היא בהחלט מסוג הדברים שגורמים לאהבה הזו להרגיש הכי מוצדקת בעולם – שלוש שעות של שירים נהדרים בביצועים מושקעים שפשוט גורמים הנאה בכל מקום ששומעים אותם – בקיסריה, באוטו, במשרד.

כמו בטקס אתמול, גם בהופעה של אהוד, הוא ממעט לדבר, אבל כשהוא פותח את הפה המלים הן הכי מדוייקות, הכי אמיתיות, לעתים גם הכי מצחיקות שיש. אי שם באמצע ההופעה, אהוד הוא עשה אתנחתא קומית וסיפר לקהל הרב שגדש את קיסריה את הסיפור שלו על נסיעה במוניות.

אני נזכר בסיפור הזה מדי פעם כי גם לי יוצא לעתים לנסוע במוניות - חוויה המומלצת לכל אחד, ולו רק כדי לצאת קצת ממגדל השן התרבותי שבו אנחנו מעבירים את ימינו ולהיחשף לתרבויות אחרות, בדרך-כלל היותר קיצוניות על הסקאלה. וזה לא משום שנהגי מוניות הם חלילה מוזרים (הם אכן מוזרים, אבל זה כבר נושא אחר), אלא משום שכנראה שכשאתה ספון בתוך מונית כמות שעות לא מבוטלת ביום אתה נוהג להיות קיצוני יותר – לדבר יותר, להתנהג מוזר יותר, לעשות דברים שלא היית עושה בנסיבות אחרות. מי שנסע פעם במונית – מבין.

בקיצור, הרי הסיפור לפניכם, והלוואי שנמשיך ונהנה מהיצירה של אהוד – יהא אשר יהא הפורמט שלה – עוד שנים רבות (וטקסים רבים):

רציתי לספר שאני, אני מדי פעם נוסע במוניות.

בדרך-כלל אני תמיד יושב האחורי, כי מקדימה תמיד יש גם הזה של התחנה וגם הוא מדבר בפלאפון וגם רדיו. הרבה רעש יש קדימה, ואני לא רוצה שיטרידו אותי אז אני יושב מאחורה.

יש כל מיני קטעים מאוד משונים עם נהגי מוניות.

אחד שאל אותי אם אני מעדיף אלביס או מזרחי. אמרתי לו: "אני דווקא במצב רוח של אלביס". שם פלייבק, התחיל לשיר לי עם זה - are you lonesome tonight...  אמר לי: "זה שירות מיוחד לנוסעים מיוחדים".

אחד אמר לי: "אתה נראה לי במצב של חרדה". הוא היה כזה עולה חדש מרוסיה, עם שיער שיבה וקוקו. הוא אמר לי: "אתה נראה לי במצב של חרדה, ואני פסיכולוג וגם נהג מונית, ומונית

בשבילי זה כמו קליניקה. אני מוכן לתת לך טיפולים עכשיו". אמרתי לו: "תשמע, אני  בסדר. אני לא יודע למה אתה אומר לי ככה". "האדם מורכב מפסיכיקה, פיזיקה ודינמיקה. הפיזיקה

נראית לי בסדר, הפסיכיקה לא משהו, דינמיקה זה במונית". אמרתי לו: "לא, אני לא מעוניין בטיפול".

אבל לא על זה אני רוצה לספר לכם. גם לא על זה שהכריח אותי בשתיים בלילה לשיר "מהרי נא". אני רוצה לספר לכם על נהג מונית אחד, שלפני חודשיים עליתי על המונית שלו.

זה היה בלילה, מאוחר. זו היתה סמטה חשוכה בדרום  ת"א. הייתי עם הגיטרה. הוא לא זיהה אותי, אני לא זיהיתי אותו.

התיישבתי לי מאחורה בשקט, ואז הוא אומר לי: "מה זה, גיטרה?". אמרתי לו: "כן, גיטרה". אמר לי: "מה אתה מנגן, מזרחית?". אמרתי לו: "לא, מנגן...". אמר לי: "מה, בחתונות?". אמרתי לו: "לא, מנגן...". "אירועים, מה?". "לא, לא בחתונות, מנגן...". "טוב, באיזה להקה אתה?". אמרתי לו: "אני לא ממש בלהקה". אז הוא אמר לי: "טוב, אז עם מי אתה מנגן?". כמעט אמרתי לו: "תשמע, אני מנגן עם אהוד בנאי", אבל אני לא יודע מה, אז אמרתי לו: "אני מנגן, קצת עם ברי סחרוף, עם רמי פורטיס, עם מיכה שטרית, עם דודי לוי".

אז הוא אומר לי: "אלה זמרים אלה? איזה זמרים אלה?  בכלל היום כל חמור נהיה זמר. פעם היו זמרים... היה שושנה דמארי, היה יפה ירקוני, יהורם גאון - אלה זמרים. אבל היום, מה זה?".

אני לא יודע מה קפץ עליי ככה, אמרתי לו: "ותגיד, מה אתה חושב על הזמרים האלה של משפחת בנאי?". הוא אומר לי: "מי? אלה - יובל, מאיר, אהוד? אלה, אני לא סובל אותם. יוסי בנאי - אני עוד מבין. יוסי בנאי - אין לו קול מי יודע מה, אבל זה קלאסה, זה אישיות. אבל אלה? אם לא פרוטקציה, לא היו שומעים עליהם בכלל."

ואז הוא אומר לי, ואני לא ממציא את זה, "אבל הכי הכי אני לא מבין, אני לא מבין מה מוצאים באהוד הזה. תהרוג אותי - לא מבין מה מוצאים בו. "ההוא" (אני מתכווץ מאחורי הגיטרה מאחורה), הוא אומר לי, "ההוא - לא קול, לא מראה, כל שיר שלו ארוך כמו הצהרת הון למס הכנסה". אומר לי: "יש לו שיר עכשיו ברדיו משגע אותי... מה הוא שר?  טה טה טה טה טה טה, מבלבל את המוח, בסוף הוא אומר - - - היום. תגיד לי אתה - זה  פזמון חוזר? תקח ילד בן ארבע יכתוב לך פזמון חוזר יותר מתוחכם". ועוד הוא אומר לי: "היה לו פעם שיר ברדיו שגם ממש הטריף אותי. זה לא שיר, זה... הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה". הוא אומר לי: "תגיד לי, זה שיר או חוות דעת רפואית?".

בינתיים הגענו למקום שהייתי צריך לרדת, וככה הוא מדליק את האור, ואני ביד רועדת  מעביר לו את הכסף, ואז הוא מסתובב לתת לי את החשבונית ואת העודף, והוא אומר לי: "אה, תגיד לי, אתה... אתה גם זמר, לא?". ואני לא ממציא - נשבע לכם. אני אומר לו: "כן". "אתה בנאי, לא?". אמרתי לו: "כן, אני בנאי". "איזה בנאי אתה?". אמרתי לו: "אני ארקדי בנאי", וברחתי מהמונית שלו.