שגיא נאור

ערב יום הזכרון תמיד מחזיר אליי את "ביקור בהר".

ביקור בהר

ביקור אצל ההר

ביום אפור אתה רואה אנשים בוכים על קברים ריקים

מבכים את יומם הקרב.

ביום בהיר אתה לא רואה כלום.

אני יודע שיש שירים אחרים, מצוינים, שנטחנים דק-דק ברדיו ברגעים אלה ממש, אבל בעשרים וארבע השעות המאוד מבלבלות שבין ערב יום הזכרון לתחילת חגיגות העצמאות, אני עם אוהד פישוף, מבקר בהר.

התחושה הזו, אל מול ההר, אל מול הקברים, אל מול האנשים שתיכף יתפוצצו עם זיקוקים וקריאות "מזל טוב", עם האורות והדגלים, היא תחושה מנערת, מבלבלת, משתקת.

בדיון באולם הקיא, שואל בבהלה, אומר:

"קח לך כבשה ובנה לה בית!"

בדיון באולם חייך ושתק: "בשבילי אין יותר בתים".

לכל אחד יש את טקסי האבל הקטנים שלו. בשבילי זה "ביקור אצל ההר".

אוהד פישוף כתב את "ביקור בהר" לזכר חברו, אמיר זידנר ז"ל, שנהרג בדרום לבנון ב-1988. אותו אמיר זידנר שכתב את הטקסטים הנפלאים של "האלוהים שלי עייף" ו"יומולדת" לאלבום הראשון של "נושאי המגבעת".

ביקור בהר

ביקור אצל ההר

אתה יכול לבוא פעם בשבוע

אתה בא יותר.

כבר כתבתי כאן פעם על השיר הזה, אחרי שצפיתי ב"בופור". כן, בזמן האחרון אני חוזר לשיר הזה יותר ויותר. אז כתבתי "בופור כונה 'הר הקללה'. כל הארץ הזו מקוללת. מיטב בנינו מקיזים את דמם עבורה, ובאופק אין כלום. שום שינוי, שום עתיד, שום הבטחה. אני מביט בילדי הקטן ותוהה אם גם הוא ייאלץ להיכנס ללבנון, לעזה. אם גם אני אדרש לדבר על קורבן".

הנהלת בית"ר הגיבה לראשונה על עדויות הצופים בשבת, שעוררו סערה בארץ וגם בעולם: "אני לא מאמין שאוהדי בית"ר פגעו בדם קר בצופים ביציעים. אנו נמתין לתוצאות הבדיקה, אך ההתרשמות שלי שאוהדי בית"ר התנהגו בצורה מוסרית וערכית, ואם היו מקרים כאלה הם בודדים", כך אמר הבוקר מנהל הקבוצה.

מגוחך, אה?   שוב השטויות האלה על "הקומץ", שהוא תמיד השעיר לעזאזל שמכשיר את הרוב הקולני, הגס והלא-מוסרי.

זה מצחיק פחות כשמחליפים את בית"ר עם צה"ל, את האוהדים עם החיילים.

 
מימין: אוהדי בית"ר עם דגל כך ביציעים.           משמאל: חולצות שהודפסו בהזמנת חיילי צה"ל.

כשהרמטכ"ל מדקלם שוב את הקלישאה ש"צה"ל זה הצבא המוסרי ביותר בעולם" אני מצטמרר. לא כי אני חושב שצה"ל הוא צבא לא מוסרי. אחרי הכל מדובר בצבא שלי, של כולנו. אבל בתור חייל בצבא הזה, המוסרי ביותר בעולם, הייתי שמח אם במקום לדבר, אשכנזי היה בודק באמת כמה מוסרי הצבא הזה, ודואג שהצבא שלו יעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהפה שלו מפזר לכל עבר.

כי נדמה שצה"ל הוא הצבא הקלישאתי ביותר בעולם. צבא שבעיקר מטייח את עצמו לדעת, בזמן שמתחת לפני השטח הבעיות מפעפעות כל-כך חזק, שכבר קשה להסתיר אותן. אני יודע שקשה לקבל את זה, שקל להגיד "אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם", אבל הכתובת כתובה על הקיר. סליחה, על החולצות של החיילים שלנו.

אם משפט כמו "לא נרגע עד וידוא הריגה" לא גורם לכם סלידה, כנראה שאין לנו באמת תקווה. ההומניזם נבעט החוצה מהצבא, והמיליטריזם השתלט. לא פלא שיהונתן חישב ומצא שעל כל שמאלן (כולל מפלגת העבודה) יש בישראל חמישה שאינם שמאלנים.

כפי שאוהדי בית"ר מוסיפים להטיל את חיתתם בכל מגרש אליו הם מגיעים (ואני, רחמנא ליצלן, אוהד בית"ר סמוי), ומזמרים את זמירות "הקומץ" בכל דיון משפטי בנושא, כך גם קברניטי צה"ל – נתפסים לש"ג, מדברים על ה"בודדים", מענישים את התינוקות שנשבו, מקדמים את האחראים ומסמנים להם את הדרך.

גורביץ' כותב: "מצבא מצפים למקצועיות ולקוד התנהגות מסוים". למרות שהמלחמה היא גיהנום. למרות התירוצים הידועים של חיי אדם והברבריות של הצד השני. בניגוד לגורביץ', אין לי עוינות לצה"ל. אני פשוט מפחד שבגיהנום שבו אנחנו חיים נהפוך גם אנחנו לאחד עם השטן.

כשבעצם (רק) קיווינו לשיר "יאללה בית"ר יאללה".

או שמא היה זה "סובב לו, סובב הפינג'אן".

אלף.

אלף ימים.

אלף ימים בשבי.

כמה פעמים שאני לא אגיד את זה, זה פשוט לא נתפס.

"זה קשה עד מאוד, זה קשה באמת
לאבד את הילד בתוך עולם חי ומת..."

כשהייתי בתיכון, הייתי נוסע באוטובוס לתל-אביב. האוטובוס היה חולף ליד תיכון ויצ"ו צרפת, שם התנוססה כתובת ענקית שאמרה "רון ארד נמצא בשבי כבר ... ימים". הכתובת התעדכנה מדי יום, וכל פעם שהייתי עובר לידה הבנתי, למרות גילי הצעיר, שכל יום שעובר מפחית משמעותית את הסיכוי שרון יחזור.

אני כבר לא צעיר כמו אז. אני יודע שהעסק מסובך. שצריך להחזיר מחבלים עם דם על הידיים, כאלה שלא יהססו לחזור לדרכם הנפשעת מיד עם שחרורם. אבל כשאני מביט בפנים של ההורים של גלעד, אני לא יכול שלא לחשוב שהמחיר, כל מחיר, שווה את זה.

"היית נותנת הכל שוב לשכב דואגת
לחכות לו שיחזור
לקום אחרי שהוא חוזר
לכבות לו את האור..."

1000 ימים בשבי זה מספיק.
זה יותר מדי.
זה בלתי נתפס.