אז מה אומרים בביצה על "ההולנדי של עכו"?
ובכן...
אחי רז (בנרג') התעצבן, כי אמנם הכותבים מוכשרים, אך הם אינם אוהבים מספיק כדורגל (אופס. מי גילה לו?).
האם אין אוהבי כדורגל אמיתיים כישרוניים מספיק לכתוב משפטים רצופים (ונטולי קלישאות) או שמא אנשים המסוגלים לחשוב בצורה הגיונית ויצירתית אינם נחשבים אוהבי כדורגל "אמיתיים"? לאחי הפתרונים.
(אגב, מי שיחזיק מעמד עד תחתית הביקורת יגלה שהוא דווקא אהב את האוסף ה"מאוד שמח" של ספורט 5, "הפסקול". נו, שוין.)
עדי רובינשטיין (עבור יואל) כנראה לא ממש קרא את הספר. הוא יודע (כבוד!) שאיל מגד הוא הסופר הבולט בחבורה (רוני סומק, יקיר הבלוג? חיים גורי?? שמואל הספרי???), ושארי פולמן כתב פעם ב"העיר". יותר מזה הוא לא ממש השקיע. (היה עסוק כנראה ב"אדום בנשמה", הספר על הפועל ת"א...)
גיל לבנוני (גם כן מנרג') אהב מאוד את הספר ("מרגש, מיוחד, נוגע ללב"), אבל צריך לגלות כי אבי מלר (העורך) הוא ידיד טוב שלו. הסיפורים שהוא אהב ובחר לציין אינם דווקא כוס התה שלי, אבל הוא ממליץ בחום (ואפילו מעלה אפשרות ל-sequel).
וואינט לא טרחו להביא ביקורת, אבל נתנו כטיזר סיפור מתוך הספר, "טעות של שוער" מאת אבידע לבני, שהוא יופי של סיפור – קצר, מעניין, עוסק בכדורגל אבל בעצם בזיכרון האנושי, מייצג כהלכה את רוח הספר.
ואתם? מה איתכם?
משוכנעים ורוצים עותק משלכם? מבולבלים ורוצים לחוות דעה לבד?
רכשו לכם עותק היום והשקיעו קצת בתרבות שלכם (ושלי, כמובן).
גילוי נאות: בעל הבלוג הוא אחד מ-43 סופרים שפרסמו סיפור שלהם בספר "ההולנדי של עכו".
אין לראות ברשימה לעיל המלצה לרכוש את הספר "ההולנדי של עכו" (אלא הוראה מפורשת, כמובן).
בין הרוכשים יוגרל. ההשתתפות אסורה על משפחת הבלוג.
*
אפרופו ביקורות, טל שגב מעצבן אותי כבר שבועיים, מאז שקיבלתי את "אנחנו" שלו לביקורת, והיום זה התפוצץ.
פרטים כאן, אם זה מעניין אתכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
