פרולוג
מצחיק – רק אתמול העדתי כאן כמה שאני אוהב לכתוב. אוהב לכתוב, וכותב - די הרבה, במיוחד בזמן האחרון, בכל מיני כיוונים ועל כל מיני נושאים. אבל עד היום לא הגדרתי את עצמי אף פעם כסופר.
בעיניי, לתואר "סופר" יש פירוש אחד בלבד: מי שהוציא את יצירתו בספר. זה אולי ישמע קצת אולד-פאשן מבחור שמקיף את עצמו בטכנולוגיה ובמחשבים, שוחה חופשי בים האינטרנט ומשתייך (מתוך אידאולוגיה) לאנשי היונה, אבל כזה אני – לפעמים גם שמרן. ובנושא הזה במיוחד: המון אנשים כותבים, המון אנשים מפרסמים את כתביהם בבלוגים דוגמת זה, דפי יוצר ב"במה חדשה", אתרי אינטרנט מושקעים משל עצמם. אבל אני לא מגדיר מישהו כסופר עד שראיתי ספר ושמו מתנוסס עליו כמחבר.
ספר (שם-עצם): ערימה של דפי נייר, מחוברים זה לזה בדבק, כרוכים זה לזה בכריכה (קשה או רכה), נמכר בדרך-כלל בחנות ספרים.
והיום – היום אני עומד לעשות משהו בלתי נשכח, כדברי אהוד. באופן (עדיין) לא רשמי, מאוד סופי וממש ממש hush hush, אני עומד להוסיף לעצמי את התואר הנכסף סופר. ולא סתם.
לוג
בספר "ההולנדי של עכו", אוסף סיפורים קצרים על ובעקבות כדורגל, שיוצא בימים אלה בהוצאת גלורי, 43 סיפורים, ביניהם אחד של המתנוסס מעלה וחתום מטה.
כן, כן, סיפור שלי (למען הגילוי הנאות ראוי לספר – הרעיון היה של אשתי), באותה הכריכה ממש עם רוני סומק (!!!) [הערה לעצמי: צריך לנסות ולכתוב פחות על רוני סומק בבלוג], ועם גדולים וטובים כקובי ניב, חיים גורי, איל מגד, סמדר שיר, דודו בוסי ועוד.
בקיצור, אמרו מעתה: שגיא נאור, סופר. ולא סתם.
אפילוג
לא ראיתי עוד את הספר. אני במתח ממש כמוכם... לפיכך לא אהפוך את העניין למשהו מסחרי וחסר פרופורציה, בנסיון נואש להביא אתכם – צמאים, נזקקים ומלאי תאווה – אל חנות הספרים בחיפוש אחר הספר, כמו שעושה, למשל, גברת רולינג . ובכל זאת, אלך בדרכה של אמא של הארי ואשאיר אתכם עם משפט אחד מהסיפור שלי, מעין מתאבן לקראת הבאות:
הזקן התמהוני לא הפסיק להסתכל עליי. למען האמת, כל האסירים בחנו אותי בקפידה, אבל כנראה שככה זה, כשאתה מגיע לכלא חדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
