שגיא נאור

בזמן האחרון באים אליי בטענות שאני נורא רציני בבלוג הזה. אולי בגלל שאת כל הקטעים הקצרים והשנונים (אני יודע, זה נתון לויכוח...) אני מבזבז על הטוויטר.

בכל מקרה, מורה הנבוכים לעולם ההי-טק הוא אחד הדברים הכי מצחיקים שקיבלתי באימייל בשנה האחרונה. ולאור העובדה שלא נתקלתי בו עדיין בשום מקום ברשת, החלטתי לפרסמו, להנאתכם הרבה, בין אם אתם עובדים בהי-טק ובין אם לאו.

זהירות: ניסיתי לא להכניס סופיילרים, ובכל-זאת – מומלץ לקרוא אחרי הצפייה בסרט.

כוחו של "חיים של אחרים" במינימליזם שלו. הסרט נותן הצצה חודרנית וממצה אך מתומצתת וממוקדת לחייהם של אחרים, של גיאורג דריימן וכריסטה-מריה זילנד, ממש בדומה לאופן שבו עושה זאת ויסלר, סוכן ה"שטאזי", שעוקב אחרי חייהם. המינימליזם, כמו בהצגות שכותב דריימן, מספק את כל הדרוש, אך רק את הדרוש, לשם הסיפור, לשם הפואנטה. בלי הפקה נוצצת, בלי פירוטכניקה, בלי הקיטש שהיה נוטף מכל הסיפור הזה אם היה זה סרט אמריקאי (וגם זה יקרה בקרוב).

כוחו של "חיים אל אחרים" במתח שהוא יוצר בין אידיאולוגים משני הצדדים של המתרס – בין האמנים המרימים את אמנותם כנס המרד, החותרים תחת משטרת המחשבות ומנסים בכל כוחם להביע את עצמם ואת אמנותם ולהגיע איתה אל ההמונים, המוכנים להיאסר, למות, לקחת את חייהם בידיהם, ולא לוותר על המחשבה החופשית, לבין התומכים באידיאל הסוציאליסטי, במדינה ובמפלגה, הרואים בשירותם את המדינה כערך עליון, כמפתח להשגת האידיאלים החיוביים שעליהם חונכו.

ובתווך, בין אלה לבין אלה, תמיד יהיו אלה שיתעלו את האידיאולוגיה לטובתם האישית – פוליטיקאים, לוביסטים, אנשים קטנים. אלו שימאיסו את האידיאולוגיה אפילו על התומכים הגדולים ביותר. אלו שירמסו את המוסר ואת החוק, את האמונה ואת המאמינים, וכל זאת כדי להגיע אל מה שהם תאווים – אל הבצע, אל המשרה, אל הכוח. לכן, כשמגיע רגע האמת, כשהאידיאליסט נדרש לבחור בין מי שתומך באידיאלים הפוכים לשלו לבין מי שהופך את האידיאלים שלו לחוכא ואיטלולא, הבחירה שלו אינה מפתיעה כפי שהיית מצפה.

כוחה של המלה הכתובה משתקף בסרט באותה צלילות שבה הוא משתקף בכתיבה של אזאר נאפיסי (כן, עוד לא סיימתי את "לוליטה בטהרן"). אצל נאפיסי הכתבים של פיצג'רלד, של נבוקוב, מוקצים מחמת מיאוס על-ידי המשטר החשוך כיוון שהם מייצגים את תרבות המערב. אצל דונרסמארק זה הספר של ברכט, ה"דר שפיגל", מוזיקת הרוק הרעשנית. האזרח הקטן מתריס בפני האח הגדול בעזרת נכסי צאן הברזל של התרבות המערבית, המודרנית, הליברלית.

ומשטרת המחשבות – היא מנסה שוב ושוב, חוזרת על עצמה, מתכננת אך לשווא לדכא את יצרו של האדם, את חיבתו לחופש, למחשבה חופשית. גרמניה הנאצית, איטליה של מוסוליני, מזרח גרמניה, ברית המועצות, סין, עיראק, איראן, מאה שערים. אלה וגם אלה איבדו את עצמם לדעת בחשכת הדעת, וכך הפכו להיות ההפך הגמור מכל מה שרצו לסמל ולהשיג.

הסרט מתרחש ב-1984, כחמש שנים לפני נפילת החומה בברלין ותחילת קריסת האימפריה הסוציאליסטית-קומוניסטית. ובכל-זאת, לא האידיאלים הגדולים עומדים אל מול עיניו של גיאורג, כשהוא כותב את המאמר הנוקב שלו ל"דר שפיגל". דווקא הפרטים הקטנים הם שמכעיסים אותו. האנשים הקטנים, אלו שמתאבדים, מרוב ייאוש וחוסר אונים, והמשטר האדיש אפילו לא סופר אותם (תרתי משמע, בסטטיסטיקות שלו), כיוון שביצעו "רצח". בסופו של דבר האידיאליסטים הגדולים של הסרט – ויסלר, דריימן, כמ"ז – מונעים אך ורק מתוך אהבה, אהבה זה לזה, אהבת אדם. כאילו רוצה לומר - מי שאין אהבה בלבו, רק אידיאלים, סופו שיגיע היום שהחומה תיפול בו (והיא נפלה בברלין, כמו שנפלו הכוחות של היטלר, כמו שנפל הפסל של סדאם חוסיין, כמו שכל האימפריות נופלות בסוף) והוא יגלה שהוא נותר ללא דבר.

כוחו של הסרט בסיום שלו, שהוא לטעמי החלק הכי מזעזע בכל הסיפור, שכמותו קיימים אלפים, האגורים בצורה מסודרת-אובססיבית בארכיונים הפתוחים לראווה של השטאזי - הקלות שבה יכול היום אדם לגשת ולגלות איך במשך שנים עקבו אחריו, האזינו לו, הלשינו עליו חבריו הטובים ביותר ובני משפחתו. כולנו חיים בארץ מערבית ודמוקרטית, אבל בעצם מניין לנו שבעוד עשר, עשרים, חמישים שנה לא יפתחו כאן ארכיונים, בסוכנות בטחון כזו או אחרת, ונגלה שגם לנו האזינו, צוטטו, גם עלינו אספו מידע, גם אותנו החשיבו כסיכון למדינה, וכל זאת רק בגלל שהעזנו לחשוב אחרת.

כוחו של הסרט בתמרור האזהרה שהוא שם לפנינו, בכך שהוא מתווה את הדרך החלקלקה והמהירה מאידיאלים נוצצים ומצוינים, שכולנו מאמינים בהם ושמחים לאמץ, דוגמת לאומיות וסוציאליזם, אל דרך חתחתים של דיקטטורה כוחנית וחסרת רחמים, שרומסת את האידיאלים בשם השם ושמות אחרים. הגיבורה הראשית של אזאר נאפיסי מכה על חטא כשהיא מספרת איך אלו שהפגינו למען הפיכתה של איראן למדינה איסלאמית וחיזוק האידיאליזם בה הם אלו שנפגעו ראשונים כשהגיעה תורה של הרפובליקה האיסלמית של איראן. למר באהרי שלה, האידיאליסט הנאיבי, או למר נאיזי, האידיאליסט הלוחמני, היה חלום יפהפה, אך הוא הפך כפייתי והשתלט על המציאות. "חלומות, מר נאיזי", כותבת נאפיסי ("לקרוא את לוליטה בטהרן", עמ' 195), "הם אידיאלים מושלמים, ושלמים כשלעצמם. איך אתה יכול לכפות אותם על מציאות משתנה בלי הפוגה, פגומה, לוקה בחסר? אתה עלול להיעשות להמברט, ולהרוס את מושא חלומך; או לגטסבי, ולהרוס את עצמך".

עכשיו הביטו במראה, ואמרו לעצמכם אם לא חטאנו גם אנו בכך, אם לא היינו גם אנו כהמברט או גטסבי או ויסלר. אם לא הכתרנו עלינו את אריק וביבי וברק, ואיווט וצחי ואולמרט, מנהיגים חזקים עם אג'נדה, עם אידיאולוגיה, וחשבנו שהכל בסדר, אבל בדלת האחורית הם עיוותו את החלומות שלנו, רתמו את האידיאולוגיה למטרותיהם הם. האם אין גורלנו מתחיל להידמות לגורלם של גיאורג וכריסטינה, של נאפיסי, של גטסבי: "הוא רצה לממש את חלומו בדרך של חזרה אל עברו, ולבסוף גילה שהעבר מת, ההווה מזויף ואין עתיד" (נאפיסי, שם).

כוחו של הסרט "חיים של אחרים" בסימבוליזם שלו, בעובדה שהוא רותם כל פרט וכל חפץ לטובת הסיפור, כופה בכך על הצופה להקדיש תשומת לב, לחשוב. שם הסרט, המחזה שבתוך הסרט, הספר של ברכט, היצירה המוסיקלית ("סונטה לאדם טוב") שדריימן מקבל ליום ההולדת, השנה שבה מתרחשת העלילה – כל אלה ועוד מקדמים את העלילה ומספרים את הסיפור שבתוך הסיפור, את הטקסט שבין השורות.

כוחו של הסרט "חיים של אחרים" באמינותו. ביכולת שלו לספר סיפור אחד, בודד, אך כמוהו יש אינספור, שהוא מעין מיקרו-קוסמוס שלם. הוא מכיל דמויות מורכבות, שאלות רב-מימדיות, פחדים וכאבים, תהיות וסיוטים, עבר הווה ועתיד. "מה כבר יש לכתוב בגרמניה החדשה?", שואל השר המפף את דריימן בסיומו של הסרט. כנראה שרק עלילה כמו שדריימן יצק לתוך "סונטה לבחור טוב" שלו, כמו שדונרסמארק מגיש לנו בסרט הזה.

כוחו של הסרט "חיים של אחרים" בכך שהוא אינו עוזב את החיים שלך. גם לא כמה ימים אחרי שסיימת לצפות בו. כמו חלום בהקיץ, והוא חוזר. "יש לי חלום בהקיץ, והוא חוזר, שנוסף סעיף למגילת זכויות האדם: הזכות לגישה חופשית אל הדמיון. אני מאמינה שדמוקרטיה אמיתית איננה יכולה להתקיים בלי החופש לדמיין והזכות להשתמש ביצירות דמיוניות בלי הגבלה. כדי לחיות חיים שלמים חייב אדם שתהיה לו האפשרות לעצב להביע בפומבי עולמות פרטיים, חלומות, מחשבות ומאוויים; דרושה אפשרות גישה לדיאלוג בין העולם הציבורי והפרטי. ולא – איך נדע שהיינו קיימים, שהרגשנו, שהתאווינו, ששנאנו, שפחדנו?... לי נדמה כאילו לא היינו קיימים באמת, או התקיימנו רק לחצאין, מפני שלא יכולנו לממש את עצמנו באמצעות הדמיון ולתקשר עם העולם, מפני שהשתמשנו ביצירות פרי הדמיון כשפחות לתפקיד פוליטי כלשהו" (נאפיסי, עמ' 436, שם).

(חיים של אחרים, גרמניה, 2006, במאי: פלוריאן הנקל דונרסמארק, שחקנים: אולרין מיוהה, מרטינה דנק, סבסטיאן קוך, אולריך טוקור, תומאס טאיימי).

• זה מדהים אותי כל פעם מחדש לראות את רמת השירות (והשירותיות) הגבוהה שהאמריקאים נותנים בכל מקום שאתה מגיע אליו – מסעדה, חנות, מלון. נכון, יש בזה משהו טכני, מאולץ, מרובע, אבל בסופו של דבר אתה לומד לצפות לקבל שירות כזה בכל מקום, מה שהופך את חוויית הקנייה/אירוח לקלה ונינוחה יותר. ובכלל – לראות מלצר בן 50, שגאה במקצוע שלו, שנהנה לתת לך שירות, שיודע מה שהוא עושה, זו חוויה חיובית ביותר, הן ברמת הקונספט והן ברמת התכל'ס.

• אגב מסעדות וכולי, ברוב ארצות-הברית האמריקאים עדיין מתעלמים מכל העניין של אחוזי שומן ומזון בריא. אין שום סימון קלורי על המוצר, ארוחת הבוקר מלאה בשומן, הקפה מלא בסוכר וסלט אי אפשר למצוא בשום-מקום. מזל שמדובר רק בשבוע (ועוד שלושה ימים על מטוסים), אחרת הדיאטה שלי היתה בסכנה רצינית...

 יוסטון – אוסטין – יוסטון

• במקום כמו טקסס אתה מבין פתאום כמה שטח יש, לעזאזל, לאמריקאים האלה, שגם אם "מצטופפים" בערים כמו יוסטון או אוסטין, עדיין יכולים להרשות לעצמם להרים שניים או שלושה כבישי ring מסביב לעיר כדי שיהיה נוח, כמה highways רציניים, מחלפים של שלושה וארבעה קומות, קניונים מרווחים שבנויים לרוחב ולא לגובה והרבה הרבה ירוק (הרבה יותר ממה שהיית חושב). אה, כן – ויש להם גם טונות של מים, לעזאזל. ונפט. זבת חלב ודבש, זבת חלב ודבש, אבל הצפיפות יכולה להביא לך ת'קריזה.

• אגב בונים-כמו-משוגעים, אחת הבעיות עם כל הבניה הזו היא שהמחלף שעמד כאן לפני שנה שונה לגמרי מהמחלף שנמצא כאן עכשיו, ואם אתה נותן לתוכנת GPS לנווט את דרכך (כמו איש הייטק טוב), אתה מגלה שאתה תמיד מפספס את הירידה הקריטית מהמחלף, תמיד נזקק לכביש ה-U-Turn המיוחד (עוד המצאה אמריקנית) ותמיד מאריך את הנסיעה בעוד 10-15 דקות מיותרות. נו, מילא...

• במקום כמו טקסס אתה גם זוכה לראות את האופי האמיתי של האמריקאים – הלאומניות המוגזמת המתבטאת בדגלים בגודל אינסופי בכל מקום, הרכבים הענקיים ששורפים דלק כמו שאנחנו שותים מים בלי שום התייחסות לסביבה ו/או למשאבים המתכלים, החשדנות כלפי זרים, העובדה שרק בני מיעוטים ומהגרים עובדים כנותני שירות. נכון, המצב בערים הגדולות כמו אוסטין או יוסטון טוב יותר, ובכל זאת כאן אתה מגלה / נזכר בצדדים של אמריקה שקשה לאהוב.

יוסטון – טורונטו – תל-אביב

• בטיסה הקצרה יחסית מיוסטון לטורונטו, ביום שבת (!) בשש בבוקר (!!!), "נפלנו" על מטוס קטן וסקסי מתוצרת ברזילאי, חדש דנדש, ארבעה מושבים בשורה, וה-highlight: שדרוג עצבני למערכת ה-enRoute (מערכת הבידור במטוס) של אייר קנדה. כל נוסע מקבל touch screen עם מבחר מדהים של סרטים, תוכניות טלוויזיה ומהדורות חדשות, לבחור ממנו להנאתו. מדובר ב-VOD אמיתי, שאתה יכול לעצור, להעביר קדימה/אחורה ולהנות ממנו עד תום. לצערי, זו הייתה טיסה של שלוש שעות בסך-הכל, כי עם כזה user experience אפשר ללא ספק להעביר שעות בכיף.

• אחרי שסיימתי לבזבז את הזמן עם “Click”, החדש של אדם סנדלר, שהבטיח להיות שדרוג של "המופע של טרומן" (בחור שמקבל שלט שיכול לשלוט על החיים. אתם יודעים – mute, להריץ קדימה/אחורה, לעשות pause) ומקיים בצורה חלקית במחצית הראשונה שלו ומידרדר בהמשך, גיליתי תחת הקטגוריה "Canadian" את “I’m Your Man”, סרט התעודה הנפלא ליאן לונסון ושקעתי לי במאה דקות נהדרות של ראיונות ומופע tribute. במופע משתתפים ניק קייב, ג'רוויס קוקר, אנתוני (ללא הג'ונסונים) בהופעה מרגשת, רופוס ויינרייט שנותן ביצועים נפלאים לקלסיקות כמו "Hallelujah", ובין לבין אתה מקבל קטעי חוכמה וחכמת חיים נדירים של כהן, שאתה פשוט רוצה לנצור לנצח. אני לא יודע מה הלו"ז של הסרט הזה בישראל, אבל לכל מי שאוהב מוסיקה, ובמיוחד לכל מי שאוהב את לאונרד כהן, מומלץ מאוד ללכת לראות.

• ידעתי שהבדיקות הביטחוניות המוגזמות ייגבו בסוף קורבן, ולבסוף נפלתי גם אני בציפורניהן. הבודקים המאוד לא חברותיים ביוסטון "התלבשו" על בקבוק ה-Angel שלי העשוי מתכת והחליטו שאני לא יכול להעלות אותו למטוס. את המזוודות כבר נתתי, וכך נאלצתי להשאיר את בקבוק הבושם האהוב עליי בטרמינל, לצד עשרות בקבוקי בושם, דיאודורנט, שמפו, משחות שיניים ושתייה אחרים. אני ממש מקווה שהאמריקאים האנאליים האלה לפחות תורמים את כל הביזה הזו לעניים, כי זה מאוד יעצבן אותי לגלות שהבודקים האלה נהנים מכל הרכוש הזה בסוף המשמרת.

• בטיסה לישראל אתה פוגש סוף-סוף את כל הישראלים שלא ממש התגעגעת אליהם במשך שבוע. פתאום כולם לחוצים, כולם עצבניים, כולם חשדניים כלפי כולם. נמלטנו לטרקלין של אייר קנדה לכמה שעות אחרונות של שפיות צפון-אמריקאית מפנקת, והטבענו את יגוננו באלכוהול משובח עד הטיסה. Goodbye America, ברוכים הבאים לישראל.