|
| 10/2007
התרגלתי כבר לחוסר עבודה בצבא.
שתבינו עד כמה המקום שאני נמצא בו לא נחוץ... כל הצבא שלנו בתרגיל "כאילו אנחנו במלחמה", כולם מדברים על זה, כולם עובדים על זה, רק אנחנו... תרגיל? הא? שו?
עכשיו כל תפקיד אחר, אפילו אם יהיה הכי קל בארץ, יהיה לי "קשה"... כזה בית זונות[ומשעמם רוב הזמן] אצלנו.
הסדר יום שלי הולך ככה: להגיע ב9 לבסיס, לשבת לשחק סוליטר עד שנמאס לי, מנסה לשעשע את עצמי ביחד עם שאר חיילי המשרד עד שנמאס, קורא עיתון עד שנמאס ["ישראל היום" עיתון כזה משעמם!], מכין לעצמי נס, אם יש עבודה... מתקתק אותה תוך 10 דקות, חדר אוכל, מנסה להעביר ת'זמן איכשהו, 3 וחצי מבקש ללכת הביתה. זהו! לפעמים יש ימים יוצאי דופן שיש עבודה וזה מעביר ת'זמן אחושרמוטה! אבל זה פעם בחודש...
קורס מנהלי רשת יהיה רק בינואר! סעומו!
היום היה יום מוזר...
אישה שאלה אותי באנגלית בקשר למקום אחד ואיך להגיע אליו, וואי וואי התחלתי לענות לה עם האנגלית העילגת שלי... איזה גרוע אני
תוך כדי, אישה שרצתה לרדת ביקשה ממני "סליחה אפשר לעבור" ואחר כך צעקה "נו תן לי לעבור!$!@#" בהפרש של מאיית השנייה.
ירדתי בתחנה, ועברתי ליד איזה חנות פלאפל\שווארמה, כמו ישראלי טוב לא יכולתי להתאפק. "סליחה כמה זה שווארמה בפיתה?", *המוכר מדבר עם העובדת*, סבבה אני מחכה כמה שניות, הם מדברים עם עצירות של דקה[!] בין משפט למשפט, אני שואל שוב תוך כדי חיפוש כסף בכיסים, המוכר לא מגיב וממשיך לדבר עם העובדת שלו.... אני עומד המוך ומסתכל עליו לכמה שניות מהחוסר יחס הטוטאלי הזה ללקוח. יצאתי מהחנות. "סליחה נשמה!!, בוא נשמה מצטער" צועק לי. נשמה תקרא לאחותך.
התחלתי שוב לעשות ריצות
נקווה שאני אתמיד ויעשה כל יומיים.
עכשיו זה מזג אוויר ממש טוב, גם לא חם מידי ולא קר מידי, וגם אנשים כבר לא יוצאים בהמוניהם אז הדרך שלי ורק שלי!
זה דווקא נחמד, זה הזכיר לי את התקופה שלפני הצבא, שהייתי עושה ריצות מרצוני החופשי, בתור תחביב.
| |
|  כינוי:
בכבודי ובעצמי. בן: 38 MSN:
תבקשו |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
